ארכיון חודשי: אוקטובר 2007

בחזרה לאקדמיה…

 
כן, בדיוק כמו שכתוב בכותרת. השבוע כבר הגשתי את המטלה הראשונה שלי… 
נו, עכשו אתם בטח שואלים, מה פתאום היא לומדת בגילה המופלג? עכשו היא צריכה לעשות לעצמה תואר?! יש לה חסך מאמרים ועבודות?
 
 
ועכשו, אתם כבר בוודאי אומרים לעצמכם, הופלילהליי, זו חוזרת לחיי הקמפוס, בטח היא מרגישה שוב צעירה. בטוח שהיא קנתה ג`ינסים הכי "איניים" לעשות רושם על הצעירים, בעצם על המרצים. בכל זאת, בגיל שלה עם סטודנטים צעירים, זה ממש עלול להיות גילוי עריות…
 
 
לא, זו לא אני
 
 
 
גם אלו לא אני, אבל הן הרבה יותר אני
כן, זה בכוונה בקטן
לא חייבים לראות את כל המגרעות שלי מקרוב
 
אז זהו, שלא.
אני לומדת מרחוק, בהתכתבות… דרך המייל והטלפון.
ואיך זה? ככה פתאום באמצע החיים ואפילו לא סיפרתי לכם עד היום על התוכניות שלי?
אז זהו, פעם שניה.
זו לא אני זו היא! הבת שלי!
 
אם חשבתם שלהיות הורה לילדים גדולים זה קל, יש בידכם טעות גדולה. אנחנו אפ`פם לא גומרים היות הורים, וכשהילדים שלך לקויי למידה, את ממשיכה ללמוד איתם גם כשהם כבר באוניברסיטה.
הבן הבכור שלי, למזלי, למד באקדמיה אחרי נשואיו ומי שליוותה אותו מקרוב היתה אשתו. היא קראה את העבודות שלו, עשתה לו הגהות, שיחות מוטיבציה ומה לא.
 
הבת שלי לעומתו, לא נשואה ויתרה מכך, אפילו חבר אין אצלה באופק. אבל למה להיות "מידאגים", יש אמא!
 
את סופהשבוע האחרון בילתה אמא של הסטודנטית בשיחות מוטיבציה עם הילדה. ההיסטריה חוגגת. איך היא תצליח לקרוא כל כך הרבה מאמרים בשבוע וכל מאמר בסביבות 20 עמודים? איך היא תצליח לכתוב עבודות?  מה יהיה על הניסוח הקלוקל שלה? איך היא תצליח באנגלית? שאלות בלי סוף… היא באטרף של חוסר ביטחון וחוסר אמון בעצמה.
 
 
נכון, היא אחרי הפסקה די רצינית של שבע שנים מאז סיימה את בית הספר התיכון.
נכון, לפני חודש ערכו לה איבחון דידקטי חוזר שמאשש את היותה ילדת (אישה)  ADD (הפרעות קשב וריכוז) מובהקת עם סממנים קלים של ה-H (היפראקטיביות).
מחר היא נפגשת עם האחראית על לקויי הלמידה במכללה, כדי לקבל את ההקלות שלה ולהתאים לה את שיטת הלימוד הנכונה עבורה. בנתיים, זה לא מוריד כהוא זה את סף החרדות שלה.
 
הצעתי לה להצטרף לקבוצת למידה. לבקש מחבריה ללימודים שיתנו לה את סיכומי השעורים, כדי שהיא תוכל להתרכז בהקשבה. לבקש את החברה שלה למגורים שיודעת אנגלית שתתרגם לה את המאמרים… יש דרכים שהיא יכולה להקל על עצמה. היא צריכה להעזר בהן ולא לפחד לבקש, או להתבייש. היא כבר מצאה חברה מבית הספר התיכון שלומדת איתה… זו חצי דרך לפתרון, ההכרות הזו מקלה, מכירים את הבעיות שלה עוד מבית הספר.
 
הבטחתי לה לעזור כמיטב יכולתי. אעשה הגהות על כל העבודות שלה. אקרא חלק מהמאמרים וַאֲתַמְצֵת, כדי להקל עליה. בשבת עשיתי הגהה על המטלה הראשונה שלה וגם הקלדתי לה אותה.
היום התקשרה היסטרית, שכחה לעשות משהו בעבודה (ADD כבר אמרנו), תיקנתי את העבודה אחרי שנתנה לי הוראות מדויקות ושלחתי לה במייל.
 
רבותי, אני חוזרת לקרוא על ואת אפלטון, סוקרטס, זנון, קאנט ודקארט ועוד רבים אחרים. הולכת לקרוא על מחקרים בתקשורת המונים, להשתכשך בפילוסופיה יהודית ועוד ועוד ועוד.
הולכת להיות לי שנה מעניינת. אני הולכת להיות "אישה קוראת" ולא סתם קוראת, קוראת דברי חכמה…
 
Women Reading Art Print by Claude Monet
 
אני לא אהיה יפה כמו האישה הזו של
לוד מונה
 
 
Two Women Reading in a Field | 1938.61
 
או זוג הקוראות של ארתור ב. דוויס
 
 
אני אהיה פשוט אמא של סטודנטית לקוית למידה
מודעות פרסומת

מבט אל גן העדן או היום השני של סיוי ופלשז בדרכי הולנד

 
אחרי לילה ארוך בו גיליתי שהמסלול שלנו ליום הזה דורש שינוי, בקושי 
התעוררתי בבוקר (סיון ישנה כמו מלאך וקמה כמו חדשה). אחרי ג`ארה של קפה וארוחה מענגת מבחינתי, הרגשתי רעננה וקדימה לדרך.
חיטהורן (Giethoorn) וארק (Urk) סומנו כמטרות היום הזה.
 
אחרי שקראתם, התמוגגתם וצחקתם על חשבונן של טעויות הניווט שלי, תבינו שאצלי טעויות ניווט בחו"ל לא נחשבות  כטעות.  בזמן שסיון התבחשה בלברר באיזה "רינג" אנחנו וכמעט הפכה ל"הרינג", אני התענגתי על הירוק האין סופי והלא מתוכנן הזה.
 
 
 
נו תגידו אתם, לא שווה לטעות בשביל ירוק שכזה???
 
בשעה טובה עלינו על הדרך צפונה כשאנחנו נוסעות בכבישים פנימיים יפיפיים. עצרנו בעיירה  הציורית Hasselt ופגשנו את הסתו במלוא הדרו.
 
 
מלוא הדרו
 
אנחנו עוצרות על אם הדרך להתפעל מבית ציורי. בעל הבית הגיע לתחקר אותי למה אנחנו מצלמות את הבית שלו, והתענג מנחת כשאמרתי לו כי הוא כל כך יפה בעינַי הישראליוֹת.
 
 
יש לה אמא ירוקה, לדרך הזו…
 
 
 
הבית הציורי
 
בשעה טובה הגענו לגן עדן שנקרא חיטהורן ע"פ עדותה של ג`ולייטה. עיירה ציורית שרחובותיה תעלות, והדרך המושלמת להסתובב בה היא בסירה חשמלית קטנה. זה מה שעושים רוב התיירים שמגיעים לכאן, אבל סיון רבותי היא לא רוב התיירים!
 
 
רחוב בחיטהורן
 
כל נסיונותי לשכנע את הגברת שנעלה על סירה, כשאני מבטיחה לנווט אותה ביד רמה וללא כל תקלה נתקלו בלאו מוחלט. "זה לא כדאי, אין פה כמעט אף אחד (בוודאי, אנחנו לא בשיא עונת התיירות) זה לא בטוח…" לפתע, נראתה מרחוק גרוטאת סירה ישנה, שקועה במים "כאבן שאין לה הופכין". סיון קפצה באושר, הנה ההוכחה שהיא חיפשה, סירה היא כלי שיט לא בטוח!
 
 
ההוכחה של סיוי…
 
ברוב קולות סיוי, ערכנו טיול רגלי במקום, שגם הוא, אין ספק, יפה להפליא.
הנה לפניכם המראות מהטיול שערכנו בגן עדן.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בסופו של יום ארוך הגענו לארק, עיירת דייגים על אגם האייסל.
ארק (Urk) הייתה פעם אי בודד ששמר בקנאות על בדלנותו. במהלך מאות שנים יובש הים והיא חוברה לה יחדיו. כיום יש בה נמל דגים ענקי. הגענו בשעות הערב המקדמות וכבר לא יכולנו להנות מהליכה ברחובותיה הציוריים, דבר שמאוד התאים לסיון
 
 
 
חלק מהנמל
 
 
מבט על העיירה מתוך המסעדה
 
 
כהרגלינו בקודש, חתמנו את היום בארוחה. היתה זו אחת מארוחות הדגים הטעימות שאכלתי בחיי.
 
 
 
 
 
*
אם התעייפתם מהתמונות, זה פשוט כי לא הצלחתי להתאפק.
לא מבטיחה שבפעם הבאה כן אצליח

אני ושולה בחצר…

 
שנים שלא התראינו – היתה חברת ילדות שלי.  היא בארה"ב למעלה מ – 20 שנים. גדלנו ביחד, פחות או יותר.
אתמול נפגשנו. אח איזו פגישה מלאת נוסטלגיה היתה זו.
הנסיבות לא הכי משמחות, הגיעה במיוחד כדי לעזור במעבר של הוריה לבית אבות, והנה עוד בטרם היו שם שבוע נפטר אביה. באתי לנחם אותם בביתם (זה שעזבו רק לפני כשבוע) בחיפה.
ובכל זאת, הצלחנו להפוך את הלימון הזה ליופי של לימונדה.
 
לפעמים, זכורונות מתקבעים בתוכינו מבלי שנרגיש. נסעתי לחיפה ומבלי להסס לרגע, מצאתי עצמי מול הבית  בו ביקרתי בילדותי, התבגרותי. בית בו לא ביקרתי כ – 20 שנה. רק כשעמדתי מולו,  קלטתי שהם כבר שנים לא גרים שם…
 
הזכרון הראשון שלנו, או יותר נכון הסיפור הראשון שסיפרו לי עלינו, היה כשהיא היתה כבת שלוש ואני כבת שנתיים. מצאו אותנו מהלכות ברחוב בלוד, בה גרנו, יד ביד. כששאלו אותנו לאן זה, השבנו שאנחנו הולכות לשדה התעופה (שם עבד חבר של ההורים…)! גם אני וגם שולה לא זוכרות את זה. אולי אגדה שהורינו סיפרו, אולי אמת.
 
הוריה זוג אנגלוסכסי, הורי זוג הולנדים, נפגשו והפכו לחברים הכי טובים.
ב – 1955 הם עברו למושב תימורים. ב- 1957 עברו הורי לחבל לכיש. הקשר המשיך ואנחנו גדלנו כמו אחיות.
 
בגיל שש כבר נסעתי לבד באוטובוס מקרית גת לתימורים. ירדתי על הכביש הראשי והלכתי אליהם הביתה (מי שולח את ילדיו היום לבד באוטובוס בגיל כזה בעיר, שלא לדבר על מחוץ לעיר).
בתימורים גרו עוד בני משפחה. הכרתי את כולם כולל הסבתא, אצל כולם הייתי בת בית.
 
גם באביגדור המושב שמעבר לכביש, היו דודים. נהגנו ללכת מתימורים לאביגדור ובחזרה, מספר פעמים ביום, כשאנחנו חוצים את הכביש הראשי של מדינת ישראל המקשר בין באר שבע למרכז ללא כל חשש…
באביגדור חלבתי פרות ואספתי ביצים מהלול, בתימורים טיפסתי על עץ התות שבחצר ואכלתי מלוא הפה תותים שחורים, למדתי לרכב על אופנים,  ביליתי בבריכה. איתם נסעתי בקיץ לקייטנה של שבועיים בתנאי פנימיה, של המועצה האיזורית שהתקיימה באזור אבן יהודה ליד הים. חוויות בלתי נשכחות לילדה "עירונית".
 
גם שולה כמוני, היתה עולה על אוטובוס בתימורים ומגיעה אלינו הביתה לבילוי ב"עיר הגדולה".
היא סיפרה לי סיפור שאני לא זוכרת. יום אחד ניכנסנו שתינו הביתה ומצאנו נערים שפרצו לבית, יושבים על הרצפה במרכז הסלון ומסתכלים באלבומי תמונות. אני מניחה שלפרוץ לא היתה בעיה בימים ההם, עדין לא נעלנו דלתות על סוגר ובריח ורב בריח.
 
אמא של שולה היתה החברה הכי טובה של אמא שלי. כשהייתי בת עשר, נפטרה אִמה מסרטן (היא מופיעה בתמונה עם החצאית המפוספסת). היתה זו הפעם הראשונה שאני התמודדתי עם מוות מקרוב.
 
 
1958 – בפתח הבית שלנו.
אני הילדה המתולתלת במרכז
שולה- הבלונדית בשמלה הלבנה
על המדרגה התחתונה
 
 
ביום ההולדת ה- 40 של אימי, הכיר האבא של שולה את אשתו השניה שהיתה גם היא חברה של הורי. לאחר שנישאו, עברה המשפחה לחיפה ואנחנו, מטבע הדברים, התראינו פחות. נולדה להם עוד אחות קטנה איתה שיחקתי כמו שמשחקים עם בובה.
 
אתמול סיפרה לי האחות הגדולה של שולה ששנים רבות לא סלחה להורי על ה"שידוך", עד שגדלה ושוכנעה שזה לא היה שידוך של הורי. היתה זו הכרות  אקראית שהחלה אצל הורי בבית.
 
גדלנו והתבגרנו, כל אחד פנה לכיוון אחר, שולה עזבה את הארץ וחיה במנהטן. מסרתי לה ד"שים כשהוריה נסעו לבקר את הבנות בארה"ב ובזה בעצם הסתכם הקשר שלנו.
 
והנה אתמול, נפגשנו שוב אחרי כל כך הרבה שנים, המשכנו ממש מהמקום שבו נפרדנו כאילו לא עברו עשרות שנים.
הפעם, הבטחנו לעצמינו, הקשר ימשך למרות המרחק.
 
 
 
 
*
הציור – צ`יהו אושימה
מזכיר לי את עץ התות שעליו טיפסנו

הרפתקאות סיוי ופלשז בארץ השפלה – היום הראשון

 

כמו שאתם בוודאי יודעים, סיון ואנוכי חרשנו את אמסטרדם וגם קצת את הולנד.
 
סיוי נוחתת בשלום אחרי לילה ללא שינה ואנחנו נפגשות עם כוס הקפה  הראשונה שלנו ועוגה, שביננו, לא היתה משהו.

 

 
אחרי נסיעה במבוכי אמסטרדם, הגענו למלון שלנו – Museum
Square Hotel  . מלון קטן וחביב בלב אזור התרבות של אמסטרדם. מקום אידיאלי מבחינתינו.
 
 
 
חדרינו הקט
 
לאחר התארגנות קצרה, אנחנו יוצאות העירה לחפש מקום סולידי לארוחת ערב. אנחנו יוצאות בכיוון ה – Leidseplein . בדרך אנחנו עוברות ליד המבנה המרשים של הרייקסמוזיאון בו ביקרנו יומיים יותר מאוחר, ביקור מיותר.
 
 
 
הרייקסמוזיאון
 
 
 
פינת חמד ליד קפה לידו
 
אנחנו מוצאות לנו בית קפה הולנדי מסורתי בו מגישים "פנקייקס " הולנדים גדולים. סיון מסתפקת בהמבורגר עם ציפס הולנדי ואני, בצלחת מרק אפונה הולנדי מסורתי.
 
 
מבט לבית הקפה
 
 
 
הצלחת של סיון עמוסה כל טוב
 
 
מרק אפונה
 
 
לאחר ששבענו, אנחנו שבות  אל המלון כשבדרך אנו פוגשות גלריה עם עבודות זכוכית מדהימות של צ`יולי ושל Afro Celotto , אמן זכוכית איטלקי שהחל לעבוד בזכוכית בהיותו בן 14 והיום הוא אחד מאמני הזכוכית המוכשרים והיחודיים בעולם ביחד עם צ`יולי.
 
 
 
 
 
 
 
עבודות של Afro Celotto
 
 
אנחנו שבות למלון לשנת לילה בשעה סבירה, כדי שסיון תשלים שעות שינה חסרות ותאגור כוחות ליום המחרת.
 

בשעה טובה אני בבית או איך ההולנדים לא הכריעו אותי אבל הבולגרים כן! חלק אחרון

השיבה מהולנד והאם יצליח הראש ההולנדי להכריע אותי??? חלק ב`

 

בוקר הטיסה הביתה.
 
אנחנו מתעוררים בשבע בבוקר כדי לצאת לשדה בשעה שמונה. הטיסה מיועדת לצאת ב – 11:30, צריך להגיע בזמן, שלוש עות בטרם…
 
אנחנו מגיעים בזמן המדויק ומתוודעים כי יש איחור של שעתיים בטיסה. לא שמישהו עידכן באופן מסודר, הידיעה מועברת מפה לאוזן. הציק אין ההולנדי מוכן, אבל הבודקים הביטחוניים הישאליים, אינם! למה שיגיעו בזמן אם הם יודעים שיש שעתיים איחור?! כל הנוסעים כבר כאן, התור של הבדיקה הביטחונית עומד ומחכה שעה שלימה עד שהבודקים מועילים בטובם להגיע.
 
מפה לשם, אני מגיעה לציק אין, מעמידה את המזוודות שלי על המשקל, אופס! המשקל כמעט קורס מהעומס. זה כשאת המזוודה הקטנה יעדתי לעליה איתי למטוס.
תוכנית לחוד ומציאות של דלפקנית הולנדית לחוד. לא יקום ולא יהיה. המזוודה הקטנה מצטרפת לכבודה כולה על המשקל הקוֹרֵס. עודף משקל עומד על פי שלושה מהמותר! אני צריכה לשלם סכום של שלוש ספרות, טבין ותקילין. היא מציעה לי להתעניין אם יהיה זול יותר במשלוח במטוס תובלה. המזוודות חוזרות איתי לעגלה ואנחנו בדרך לדוכן של חברת התובלה. להפתעתי המחיר לא מאוד שונה.
 
חוזרים לדלפק הציק אין. בדרך אני מעבירה ומרוקנת חלק מהמזוודות לתיק גב… (ישראלית או לא?!) יש עכשו איזה עשרה קילוגרם פחות. הדלפקנית ההולנדית מתחילה בהטפת מוסר, " תפסיקי לקנות כל כך הרבה, זה לא משתלם לך…" אני עונה לה שאני יודעת אבל "ישראלית אחת משוגעת" עם שלושה נכדים וארבעה ילדים זה הרבה קניות!
אני מודיעה לה שיש לי חמישים יורו איתי שתעגל את משקל היתר שלי לסכום הזה. כאן מתחילה הרצאה שניה. איך אני מעלה בדעתי שהיא יכולה לעשות דבר כזה. יש נוהלים (את זה כבר הזכרתי, לא?!) ואם היא לא תעמוד בזה ואחרים לא יעמדו בזה וכו` וכו` וכו` בקיצור, זיבולי שכל על יושר ויושרה. הרמתי ידיים והחלטתי לשלם את כל הסכום.
האופציה האחרת שעמדה לרשותי היתה לחלק את הדברים לנזקקי אמסטרדם, רעיון שלא נראה לי מוצלח במיוחד. "עניי עירך קודמים", לימדו אותי בילדותי, אך ילדי קודמים גם להם.
 
מי שקורא אותי יודע שאני לא עובדת עם אשראי. יש עלי רק מזומן, וכאמור 50 יורו אחרונים ששמרתי לשדה התעופה. 
מה עושים???
אני הולכת לדוכן התשלומים ומבקשת לשלם באשראי דרך הטלפון (של בנדודי) אבל הם לא מקבלים אשראי! אני מסבירה שיש לי רק חמישים יורו… דברו לעצים ולאבנים. מבחינתם שאשאר בהולנד! באין ברירה אני מזעיקה לסכיפהול את בנדודי, שהביא אותי לפה אך לפני שעה קלה.
 
ההולנדים מסתבר, לא מכירים את המושג "לעגל פינות", אצלם "הסרגל" ישר הרבה יותר מכל "סרגל ממוצע" שאני מכירה. בעוד הישראלים לא מכירים את המושג דיוק ומוסר כלפי קהל הטסים (ראו מקרה הבודקים הביטחוניים).
 
בנדודי מגיע ואנחנו מסדירים את התשלום. יש עוד למעלה משעתיים עד שאני צריכה להגיע לשער היציאה למטוס.
היום היה יום מוזהב של שמש מדהימה, יצאנו לכיוון יער אמסטרדם
(Amsterdamse bos) שם נמצא בית קפה להעביר את הזמן ביחד.
היער הומה הולנדים שיצאו אל השמש, ובית הקפה מלא משפחות. אני עם קפה הפוך ועוגת תפוחים הולנדית אחרונה. 

 

 
 
"שמש במרום זורחת" 
 
 
 
"אח איזה יום יפה "
 
אנחנו שבים לשדה בשעה 12:00, כדי להתבשר שהטיסה מתאחרת בעוד שעה. קיבלנו תלוש של 4.95 יורו כפיצוי על האיחור, כדי לקנות קפה וסנדוויץ… מה אגיד לכם? קפה וחטיף אי אפשר לקנות במחיר הזה!
 
את הזמן שנותר ביליתי בטיול ברחבי הטרמינל עד שהגיעה השעה היעודה לעבור את הבדיקה האישית טרם עליה למטוס.
 
על זה יסופר בפרק הבא.
 
 
 
הולנד הולנד, כה כואבת הפרידה! (את הכאב אני חשה במיוחד בכיס…)
 
 
*
הצילום העליון צולם ע"י עמרי

השיבה מהולנד והאם יצליח הראש ההולנדי להכריע אותי??? חלק א`

 
 
מבט מבעד לחלון
 
השיבה הביתה החלה יום לפני שחזרתי. הצעד הראשון במסע המפרך החל באלמלו, בה עליתי על הרכבת לאמסטרדם. מכיוון שאין רכבת ישירה נאלצתי לעבור לרכבת אחרת בדרך.
 
פלשז שהגיעה להולנד במזוודה אחת, יוצאת הביתה מצוידת בשלוש מזוודות!
הקונדוקטורית שרואה אותי עם שלוש המזדוודות מבהירה לי שאין סיכוי, לאור מצבי זה, שאגיע בזמן לרכבת בתחנת המעבר.
היא יושבת לידי, בודקת עבורי מתי יוצאת הרכבת הבאה לאמסטרדם. רושמת לי את כל ההוראות בקפידה, ומבהירה לי שעלי להגיע לרציף המרוחק מעט מהרציף שבו אני יורדת, אך מרגיעה אותי שיהיה לי זמן די זמן להגיע אליה.
 
הנסיעה ארוכה ואני גם מצליחה לצלם  מבעד לחלון תמונות אחרונות מהולנד הירוקה.
 
 

 
פרות הולנדיות אחרונות
 
 
אנחנו מגיעים תחנת המעבר. עכשו נשאלת השאלה, איך מצליח אדם אחד בעל שתי ידיים בלבד, נכון לַגִלְגוּל הזה, לצעוד עם שלוש מזוודות אל עבר הרכבת שמחכה לו ברציף אחר?!
 
אחרי שלוש ירידות מהרכבת, כל פעם עם מזוודה אחרת התחלתי את הצעדה אל הרציף הדורש עליה במדרגות נעות וירידה במעלית. מזוודה אחת מתגלגת בעקבותי כעשרים מטרים ונשארת בודדה לכמה דקות בהם אני הולכת להביא את שתי אחיותיה הקטנות יותר. נעה איתן 40 מטר קדימה ושוב אחורה את המזוודה המחכה כמו ילדה טובה וחוזר חלילה. בשעה טובה הגעתי את המדרגות הנעות. מה עושים עכשו? איך עולים עם שלוש מזוודות בו זמנית על המדרגות?! למזלי הגיעה אחת מעובדות הרכבת ולקחה מזוודה אחת למשמרת שלה ואני עליתי עם השתיים האחרות, בקושי, אבל הצלחתי.
 
הדרך למעלית קצרה, ואנחנו כולנו, שלוש מזוודות וישראלית משוגעת אחת יורדים אל הרצף בקָצֵהַּ אני רואה את הרכבת מחכה. יש לי חמש דקות להגיע אליה אבל בשיטה של צְעָדַיִם קדימה וצעד אחורה, זה יקח יותר מחמש דקות. ההולנדים למי שלא יודע, נוהגים לעמוד בנוהלים ואם רכבת צריכה לצאת מהתחנה בארבע דקות אחרי רבע ל… היא תצא בזמן, למרות ששומר הרציף רואה אישה הנאבקת בשלוש מזוודות מתגלגלת אליו. הוא שורק ואני כבר רואה את הרכבת נוסעת ואותי, נשארת בודדה בתחנה. למזלי, עברה לידי אישה צעירה וחביבה ולקחה מזוודה אחת ממני וביחד רצנו קלות ולא קלילות אל הרכבת. כמו שעלינו, היא יצאה לדרך, בשניה המדויקת.
 
בדרך נפרדתי מהפרות ההולנדיות, מהסתו המדהים בשלל הגוונים שלו, מהמים מים מים, שפה, ממש לא "צר להם על האזניים" ואפילו מצליחה לצלם ליופי שדה תירס שפגשתי בדרך

שדות תירס לנצח (עבור יופי)

 

סתו בתחנת הרכבת באפלדורן

 

הם חותרים

עוד קצת מים בין הירוק

 
אני מגיעה לאמסטרדם, כאן מחכה לי אחד מבני דודי שמבקש ממני להגיע לנקודה מסוימת כי אין לו אפשרות לחנות.
 
ושוב החל מסע המזוודות המתיש. שני צעדים קדימה – אחד אחורה. אני כמובן, הלכתי למקום הלא נכון. ניגשתי לשלושה שוטרים הולנדים חביבים ושאלתי היכן אני, והם אלה שהסבירו לי שאני לא ממש במקום המדויק ומסבירים גם לבנדודי היכן אני כדי שיוכל לאסוף אותי מהמקום שבו נמצאתי. הם לא הסכימו שאשאיר לידם את אחת המזוודות. אסור להם לשמור עליה (נוהלים כבר אמרתי!) אבל כן מו
תר לעזור לי. אחת השוטרות צועדת איתי ועם אחת  המזוודות את הדרך עד לנקודת המפגש עם בנדודי.
בשעה טובה הגעתי אל הלילה האחרון שלי בהולנד.
 
על המשך עלילות המזוודות, פלשס וההולנדים תצטרכו לקרוא בפרק הבא.