ארכיון חודשי: אפריל 2009

אנשים טובים באמצע קו חמש

 
יום ראשון
תל אביב
 
 
אני בדרך הביתה מהעורכת של הספר שלי
עולה על קו חמש, שאמור להביא אותי לתחנת הרכבת.
בשלב מסוים, אני מבינה שאנחנו ממש לא בכיוון
שואלת את הנהג מה קורה
ונוכחת לדעת שקו חמש במונית שרות לא נוסע באותו מסלול של קו חמש האוטובוס, ותחנת הרכבת, רחוקה מאוד מאיתנו.
מבקשת לרדת כדי לחזור למקום בו יש אוטובוס
 
 
הנהג עוצר מונית בכיוון השני, מושיט לי את הכסף ששילמתי לו, ו"מעביר אותי" אל הנהג השני.
אני מנסה לסרב, הוא הרי הסיע אותי, הוא דוחה אותי.
אני עוברת למונית האחרת, הנהג מוריד אותי במקום בו אוכל לקחת את האוטובוס הנכון. אני מושיטה לו את הכסף המגיע לו, ושוב, הוא מסרב לקחת ממני כסף.
 
 
גדלתי כל חיי על המשפט "על טעויות משלמים"
מסתבר שפגשתי שני נהגי מונית מאוד לא אופייניים, נהגים שבתוך בית החזה שלהם מסתתר לב רחב ואמפטי.
 
 
בתוך החיספוס הנוראי של חיינו,  מוצאים לפעמים אבני חן במקומות הכי פחות צפויים.
 
 
 
ישראל 2009, 61 שנים למדינה.
 
חג שמח,
צאו לרקוד בככרות העיר

ארבעה דורות

אתמול חגגנו לדוד שלי (אח אבי) 80 שנים.

היינו שם כולנו, המשפחה כולה, ואין הרבה לצערי. גם הולך ופוחת הדור (פיזית)  להורי ולדודי יש שני ילדים (היו עצלנים פעם…)

דודי מותיקי העיר אילת, הוא אחיו הצעיר של אבי. איש פעיל, עשה ועדין עושה למען הקהילה באילת ובכלל. הוא הנצר האחרון למשפחה הגרעינית של אבי, לאחר שלפני חודשיים נפטרה דודתי בהולנד. זה מכווצץ את הלב המחשבה הזו – נצר אחרון…

ובכל זאת, ישבנו שם כולנו, ארבעה דורות, הנכדים שלי הם הדור הרביעי.  מרחיב את הלב, ארבעה דורות למרות שכל פעם כאני רואה את הנכדים שלי יש לי בלב צביטה של החמצה על שהורי לא זכו וכמה שהם היו יכולים להנות מהילדים האלה…

הבזקים של עונג (2)

 

השבועיים של פסח היו לי שבועיים שהייתי ברובם מנושלת מהמחשב (ילדים בבית זה שמחה…).  קשה להיות מנושלת מהמחשב שהפך להיות חלק ממני

ישבתי רוב הזמן בבית קראתי את ועל "מורה נבוכים, ו"הכוזרי" וכשהרשו לי… העלתי את מה שקראתי למחשב והצצתי מידי פעם גם לבלוגיה.

הרגשתי שאני חיה בתוך סיר לחץ של שני ילדים שהשתלטו על החיים בבית (הבת והבן הצעיר שהיה בחופשה מהצבא כל שבוע פסח), דבר לו אני כבר מזמן לא רגילה.

בין לבין, ארחתי את המשפחה והתענגתי על הנכדים שלי.

בתוך כל ההמולה וסיר הלחץ קיבלתי מהבת שלי את אחת המחמאות הכי גדולות שאמא יכולה לקבל מהילד שלה, אני חושבת.

"אמא את כל כך חכמה, את יודעת כל כך הרבה… אני מאוד מקווה שכשאהיה בגילך, אוכל גם אני לעזור לילדים שלי כמו שאת עוזרת לי…"

אני מודה שעמדו לי דמעות בעיניים כששמעתי את הדברים שלה, על מחמאת ה"חכמה" אני מוותרת בקלות, אבל החלק השני של הדברים, ההבנה וההערכה שלה את העזרה שהיא מקבלת ממני בלימודים. אני מרגישה שאין פרס גדול מזה שיכולתי לקבל.

על אחת כמה וכמה, כשדברים שלה על היותי "אמא רעה" בתקופה ש"הזנחתי" את משפחתי והייתי ליד מיטתו של דובי בשלושה וחצי החודשים האחרונים לחייו, עדין מהדהדים בראשי מידי פעם.

עבור כזה עונג שווה לפעמים להיות מנושלת, מושבתת (הבן היה עם האוטו…) ותקועה בבית שבועיים.

התמונות – עונג נכדים וילדים יפים אחרים בגן המשחקים לא הרחק מהבית שלי.

 

 

הריה"ל הרמב"ם ויום השואה

 

את חופשת הפסח ביליתי בשאלות הרות גורל הקשורות לרמב"ם ולרבי יהודה הלוי, וזאת במסגרת לימודי פלוסופיה יהודית של ימי הביניים שלומדת ביתי.

 

התמודדתי עם השאלה האם ניתן לראות בספר "הכוזרי" של הריה"ל מוטיבים גזעניים.

רבים יטו לומר שאין בו, בספר, מוטיבים גזעניים, הבידול היהודי נבע ממטרה אחת לשמר את הזהות היהודית שהיתה מוקפת באיסלאם ובנצרות. ובכל זאת, באופן אישי, כשאני מסתכלת על מה שקרה לעם היהודי במחצית המאה ה – 20  עם עליית הנאציזם וחוקי הגזע שלהם,  אפשר לראות בספר תופעות מובהקות של גזענות, במיוחד כשאנחנו למדים מהספר שהגר, למרות גיורו, דורות רבים קודם, לעולם לא יהא שווה ליהודי "מקורי", אין בו את הניצוץ האלוהי שעובר בגנים. צורת חשיבה זו מתאימה לחשיבה הנאצית הגזענית, שסברה שיהודי נשאר יהודי, גם אם המיר דתו, דורות רבים לפני עלית הנאציזם. זו אותה תורה רק בהיפוך תפקידים: יהודי אצל הנאצים –  גר אצל היהודים.

 

גם הרמב"ם בטיפולו בשאלת הרע נוגע בעיני בעניין הנאצי.

הטיפול של הרמב"ם בבעית הרע במורה נבוכים, מושפע ממסורת הפילוסופיה הנאו אפלטונית הסוברת שהרע הוא העדר או חֶסר. אין זו תופעה של רע אלא רק אשליה של רע. "אין לומר בשום אופן שהאל, יתגדל ויתרומם, עושה רע." הסבל נגרם מהעדר טוב הנובע מחומריותו של העולם. בכל מקום בו יש חומר יש גם היעדר חומר וזה מה שאנו מכנים בשם "רע". אין מדובר ברוע שמקורו אלוהי` אלא באופן בריאת העולם, שנותנת לנו בני האדם, אשליה של רע.

אם האל לא עושה רע, הוא עושה רק טוב!

אם כך, הנאצים היו בעצם תופעה של הטוב האלוהי… הנאציזם, הוא רק אשליה של רע…

כשחושבים שהאל הוא הטוב הנעלה, הטוב המוחלט, ופוגשים בתופעה הנאצית, מבינים למה כל כך הרבה ניצולים שחזרו מהתופת נטשו את הדת, נטשו את אלוהים.

איך אפשר לשים על מישור אחד את: אלוהים, טוב, נאצים?!

 

 
לאבא לא היה אלוהים.
אבד
בין דרגשי ביתן עשרים ושבע
נעלם
עם ציפורן הקמיצה הנעקרת
שמעולם לא שבה לצמוח
נטרף
בכאב ארבעים המלקות
נקבר
בשדות שום מַחֲיִים

 

 
אלוהים
נשאר שם
אבא,
יצא לחופשי
 
23.04.06

 

 

חרות אחת קטנה

 
 
 
 
חג שמח חברים
 
כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
להיות משה עצמו מתוכה
ביד חזקה,
או בחריקת שיניים.
 
בשעה שאתם הסבתם לסדר עם כל המשפחה, אני הסבתי  לי עם עצמי ובחיק עצמי.
אכלתי לי את המרק הנהדר שהכנתי, מול הטלויזיה, בעודי צופה בתוכנית מרגשת על קיבוץ בית אלפא
קינחתי בבואריה
ואפילו הכנתי לי  כוס תה מלווה בעוגת גבינה.
מה צריך האדם יותר מזה?
שלווה, עניין ובטן מלאה.
 
כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,
כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,
שידע לשאת עיניו אל השמים,
כל אדם צריך תפילה
אחת,
שתהא שגורה אצלו על השפתים,
כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,
כל אדם צריך השגחה.
אדם צריך פעם אחת להתכופף –
כל אדם צריך כתף.
 
קשה היה למשפחה ולחברים לבלוע את הרצון הזה שלי להיות לבד בערב חג. לא להצטרף אל ההמולה ואל קריאת ההגדה שלא נגמרת.
החג הזה הילדים לא היו איתי וזה מה שאיפשר לי לקחת לעצמי את החרות הזו, להיות לבד.
קשה לעמוד בסחיטה ריגשית של בני המשפחה ולא להצטרף אל מי מהם. עמדתי בפרץ.
 
כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,
לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,
לצעוד הישר אל תוך המים,
לראותם נפתחים מפניו לצדדים.
כל אדם צריך כתף,
לשאת עליה את עצמות יוסף,
כל אדם צריך להזדקף.
 
זה מרגיש נפלא לאפשר לעצמך לקחת מידי פעם חרות אחת קטנה.

 
כל אדם צריך מסע ארוך אחד,
לזכור אותו לעד
בכפות הרגלים,
כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.
 
 
לחיי חרויות קטנות וגדולות  
 
 
*
כל אדם צריך מצריים – אמנון ריבק
 
 
 
 

השירים של חיי

 

שבוע שעבר היה שבוע התרבות שלי. ביום רביעי הייתי בערב קסום בצוותא, ערב שהיה מרגש מאוד עבורי. 

ערב שהיה כמו אי, מנותק מהיום יום הבלתי אפשרי שלנו פה. מנותק לחלוטין. ערב שלקח אותי לעולמות הקסומים של השירה ביחד עם נאוה סמל ושירי ארצי (הדודה של שירי והבת של שלמה…)

 

"בעולם מלא בדברים שטוחים ורדודים, שירה היא עומק מופלא, אי של יופי והנאה", אמרה באיזשהו שלב שירי ארצי (כן, הבת של). אני לא בטוח שזהו הציטוט המדויק אבל זה מה שאני לקחתי משם. זה היה בעקבות טקסט של דליה רביקוביץ` שהיא הקריאה, אבל גם בגלל שיממה בלבד אחרי הגמר של "האח הגדול VIP" (Very Ignorant People?) והשבעת הממשלה הנוראית של ביביהו, ובמקביל להיסטריית הכדורגל הכללית שתקפה כרגיל את מדינת ישראל (כאילו לא ברור ששוב, ברגע האמת, נפסיד…), התקיים אתמול בצוותא ערב אחר, ערב קסום, ערב כמעט בלתי אפשרי, ערב שיוחד כולו לשירה.

הנה פתחתי חלון
אל העולם המואר
תקשיב עכשיו איך הוא שר

"יש קהל לשירה עברית בימינו?", שאלנו את עצמנו, אשתי ואני, כשנכנסנו ל"צוותא", מורידים את הגיל הממוצע בכשלושים שנה. "יש קהל לשירה עברית בימינו?", שאלו את עצמן ואותנו שירי ארצי ונאווה סמל, על הבמה, בזמן שהנחו את הערב הזה. ובכן, ענתה נאווה סמל בשיר מלפני כאלפיים שנה, כן ולא. השירה תמיד היתה לא פופולרית, המשוררים היו תמיד קוטרים. ובכל-זאת, השירה תמיד היתה ותמיד תהיה קסם, שמי שמגלה אותה נשבה בקסמיה ובכלל לא מעניינות אותו זוטות כסטטיסטיקות, רייטינג או משחקי כדורגל.

אינני יודע אם אורי לשמן, הרוח החיה מאחורי "השירים של חיי", סדרת המופעים הזו, היה מודע למשחק הכדורגל איתו התמודד אתמול כשקבע את לוח הזמנים להופעות. ייתכן שכן, והוא פשוט הניח שקהל צופי הכדורגל הוא לא קהל חובבי השירה. סביר להניח שלא, וממש כמוני הוא גילה זאת בהפתעה בשבוע האחרון. כך או כך, כשאורי הזמין אותי (הנה נפטרתי מהגילוי הנאות…) למופע הפתיחה של הסדרה, שבה משוררים, סופרים ואנשי רוח מספרים על השירים ששינו את חייהם, לא היה לי ספק שזהו ערב שחובה לבקר בו.

על לשמן ופועלו כתבתי כבר בעקבות "במה להמתיק ימים אם לא בשירים", סדרת המופעים הקודמת שיזם, ובה התארחו משוררים לערב של הוקראו והושרו שירים ממיטב היצירה של המשוררים העבריים. בסדרה החדשה לשמן ביקש להרחיב את קשת האורחים, וכך אתמול אפשר היה ללמוד משירי ונאווה – יוצרות, קרובות-משפחה וחובבות שירה מושבעות – על השירים שהן אוהבות, כשאלו הוקראו על-ידן, כמו גם על-ידי דרור קרן הכל-כך מוכשר, והושרו על-ידי הרכב נפלא של זמרות (אולה שור-סלקטר, מאי ישראלי, עינת ארונשטיין), וכל-זאת עם הרכב נפלא בראשותו של לשמן עצמו, שהנפיק עיבודים מרגשים לקלאסיקות ("ציפור שניה" ו"הנה פתחתי חלון" לנתן זך, "על הדרך עץ עומד" לאיציק מאנגער, "לונדון" לחנוך לוין),  כמו גם ליצירות חדשות שהלחין לשמן.

ראיתי ציפור רבת יופי
הציפור ראתה אותי
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי

ראוי לייחד מקום למפעל המבורך של לשמן, מלחין ומנצח, שמחבר לחנים נהדרים למיטב היצירה של משוררי ישראל. די להביט ברשימת השירים הענקית באתר שלו כדי להתרשם שלשמן אוהב מאוד שירה ישראלית, והלחנים והעיבודים שהוא מתאים לשירים מוכיחים שהלחנת שירי משוררים עושים באהבה או שלא עושים בכלל. בערב הזה הושרו "אם תקום האישה" של אגי משעול, "בעיות זהות" של יונה וולך (שהלחינו בעבר וירצברג וגלבץ), "משנה לשנה זה" של נתן זך, "מן המקום שבאו אנו צודקים" הנפלא והכל-כך אקטואלי של יהודה עמיחי ו"כשבדידות אינה פחד" של נתן זך שנעל את הערב בצורה כה סמלית וכה יפה. השירים רבי היופי שמעמיד לשמן לבטח מקרבים רבים לשירים ולשירה, ולמי שממילא אוהב שירה עברית הם מספקים עונג מופלא, רטט של שמש ממש.

ארצי וסמל הובילו את הערב באהבה גדולה, ברהיטות ועם זאת בחובבנות מקסימה. ההתרגשות שלהן, כמו גם האהבה הגדולה שלהן לשירה, רק העצימו את ההנאה של הקהל, כנראה גם את שלהן. המעברים החלקים (בדרך-כלל…) בין הקראת שירים (תחביב אהוב של סמל וארצי ממילא) לבין שירים שבוצעו על הבמה נראו טבעיים וזרמו מצוין, ולרגע אפשר היה לשכוח מהמציאות המטורפת מסביב ולדמיין שכאן, בצוותא, פורחת לה התרבות הישראלית המודרנית, עם "חיי המתים" של לוין, טקסטים של קארבר ופנחס שדה, וספרי שירים מתבלים המונחים על השולחן.

רגע השיא ש
ל הערב מבחינתי, כנראה גם מבחינת סמל ולשמן, היה ביצוע חדש ל"סוראבייה ג`וני" של ברכט וקורט וייל, שתרגמה נאווה סמל. אולה שור-סלקטר, ללא ספק התגלית הגדולה של הערב, נתנה נאמבר מדהים לשיר הקברט הויילי הזה, והעיבוד של לשמן, כמו גם הביצוע של הטריו בראשותו, היה רגע שיא בערב שממילא התעלה לגבהים לא שגרתיים.

יופי כזה, שלמשך דקה
מוות ושאפתנות, אפילו אהבה,
לא נכנסים לכאן.

אושר, הוא מגיע
בהפתעה. והוא הרבה מעבר, באמת,
לכל שיחת בוקר אודותיו.

ודווקא בגלל מה שכתבתי בשתי הפסקאות לעיל, אולי בכל הרשימה הזו, על היופי והעומק, על ההנאה והגעגוע, לא יכולתי שלא לחשוב – שוב – על העובדה שקהל צעיר, בני גילי ואפילו צעירים ממני, לא מילאו את צוותא בערב המיוחד הזה. בשיחה שהתנהלה לאחר ההופעה, כי ההופעה הזו ללא ספק משאירה טעם של עוד והרבה דברים לדון בהם, הסכמנו שיש קהל צעיר שאוהב שירה בארץ, יש קהל צעיר שאוהב מוסיקה ישראלית, ואין שום סיבה "להפקיר" את הסדרה הזו רק לבני גיל הזהב (לא שחלילה יש לי משהו נגדם… הבטחתי רשמית לאשתי היקרה שאחרי שנפרוש לפנסיה נעשה מנוי לצוותא).

אינני יודע אם הבעיה היתה נעוצה בחוסר הפרסום (אני שמעתי על הערב הזה רק מההזמנה של אורי) או בתחרות מול משחק הכדורגל. זה גם לא ממש משנה. כי עכשיו אתם יודעים, ועכשיו אין תירוצים. הערב הכי מעניין, תרבותי, אינטליגנטי כנראה בעיר מתרחש בצוותא פעם בחודש בערך, תחת הכותרת "השירים של חיי", וכל זאת בלי לתפוס תחת ובלי לדבר גבוהות. הערב הבא, ב-26.5 (יום הולדתי. תודה, אורי), עם רוני סומק ועוד אורחים נכבדים. תעשו לעצמכם טובה, ותגיעו.

 

נ.ב. דרור קרן הוא הבן-אדם הכי מוכשר במזרח התיכון. אם חשבתי ככה עוד קודם, במופע הזה זה הוכח מעבר לכל ספק. האיש והאגדה.

 

(השירים של חיי, מופע ספרותי-מוזיקלי, עריכה וניהול מוסיקלי: אורי לשמן, צוותא, 1.4)

 

 * קטעי השירים מתוך "הנה פתחתי חלון" ו"ציפור שנייה" לנתן זך, "אושר" לריימונד קארבר (תרגום: עוזי וייל).

 

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41853

 

כשסיוי חוגגת לי יומולדת

 
יוצאים לשטח ליום צילומים
והפעם, כמו שאתם כבר יודעים, יצאנו לשמורת פורה ותל נג`ילה.
סיוי היתה אחראית על רשומה הומוריטית ולי לא נותרה, אלא הרצינות, כדי להפיג את הרושם הנורא שיש לכם עלי אחרי שקראתם את סיוי
 
 
כן, כשהילדים שלי היו צעירים מאוד יצאנו לשם עם חברים, כמעט מידי שבת.
 
 
זיו שחגג השבוע 21, בעגלה
 
היו אלה ימים אחרים לגמרי. הכביש לבאר שבע היה כביש חד מסלולי, הכל היה הרבה פחות המוני, כי הארץ היתה עדין עם המון ריאות ירוקות, להבדיל מהיום, כשהנדל"ן משתלט על כל רבוע אדמה ירוק.
 
 
 
גיא הבן בן ה – 30 כיום, ליד אגם פורה
 
התחלנו את הבוקר בתל נג`ילה.
כשטיפסנו במעלה הג`בלאה גיליתי שכנראה משה לא רק הוציא מים מהסלע
 
 
הוא הוציא ממנו גם פרח (איזה סוג של ציפורן ננסית?)
 
בראש התל עומד לו בגאון אשל בן 400 שנים
 
 
 
 
כשליד שורשיו שרידי אחד הבורות שחפרו שודדי הזהב
 
 
הנוף ממרומי התל הוא מאוֹפֵק
 
 
לאופק
 
 
360 מעלות של נופי חבל לכיש
(שלושת המגדלים הקטנים באופק-הממגורות של קרית גת)
 
 פגשנו  גם מעט פרחים
מי שהיה אחראי השנה על הגשם פישל בגדול
 
 
 
 
כלניות
 
 
ציפורן נקוד
 
 
עירית
 
 
 
עוד סוג של ציפורן?
 
 
שומר?
 
 
 שלח
 
 
ערכובית הגלגל
 
 
לשון הפר
 
 
שדות חרדלים לנצח
 
 אמנם היה זה היומולדת שלי, אבל אני זו שהגשמתי לסיוי חלום
 
 
 
 
בשעה שאיזה פלצן בחן את הרכב שלו עד כלות
והעיף עלינו ענני אבק
 
 
 
 
 אנחנו בדיוק באותו מקום בו היינו לפני כ – 20 שנה (הבן בזרועותיו של חבר משפחה)
 
 
  
 
 
 
חרציות בשדות הקמה
 
*