ארכיון חודשי: נובמבר 2009

צלמות משחררות

 אזהרה: את הרשומה מלוות תמונות קשות לצפיה

1945 – הדי המפלה של היטלר נשמעים בכל חלקי יבשת אירופה, הנורא מכל כבר גלוי לכל, אך איש עדין לא מבין או יודע עד כמה זה נורא. התיעוד הצילומי, במיוחד של שחרור המחנות מהווה נקודת מפנה בין התופת לבין זיכורנה.

כוחות הברית שולחים צוותי צילום אמריקאים ואנגליים לתעד את שיחרור מחנות ההשמדה – צילומים שהפכו מיד עם צילומם ל – איקונות של הרשע. בין הצוותים שרובם היו גברים בולטות שתי צלמות:  מרגרט בורק -וייט (Margaret Bourke-White) ולי מילר (Lee Miller) שההסתכלות שלהן על העולם היתה יחודית ושונה.

מרגרט בורק -וייט (1904-1971)

גדלה לאב יהודי ולאם אירית, הכרותה עם הצילום באה לה מאביה שעסק גם הוא בצילום. היתה שמאלנית בדעותיה בעלת מודעית חברתית ברורה, שאותה פיתחה במיוחד בשנים בהן היתה נשואה לסופר האמריקאי קולדוואל (Ereskin Kaldwell), איתו הסתובבה ברחבי דרום ארה"ב בשנות השפל ותיעדה במצלמתה את המראות.

בורק-וייט מודדת אור ליד עגלה עמוסת גופות

היתה אישה צלמת פורצת דרך. הראשונה שתיעדה את תעשיית הברזל העוצמתית בארה"ב. הדבר פתח לה את דלתות ביה"מ לאחר המהפכה,  והיא היתה לצלמת המערבית הראשונה והיחידה שהותרה כניסתה למדינה. הצטרפה למגזין "לייף" מיד עם היווסדו וצילום שלה מעטר את עמוד השער של הגליון הראשון בשנת 1937. היתה במוסקווה כשהצבא של היטלר פולש אליה בשנת 1941. התמונות שלה המתנוססות מעל דפי הלייף, הן הראשונות המביאות את המראות משם. היתה האישה הראשונה שהוכרה ככתבת המלחמה של צבא ארה"ב, וחצתה את הגבול הגרמני עם הכוחות של פאטון.  הצטרפה לחיל האויר היתה צלמת החיל. היתה לאחת מהצלמים הראשונים שנכנסה למחנות המוות.

התמונת שלה היו כל כך משכנעות עד כי ה"לייף, שנמנע עד אז מלפרסם תמונות עם ההיבטים הבלתי אנושיים של המלחמה, החליט לשבור את המסורת והתמונה הזו "החיים המתים של בוכנוואלד" הפכה לקלאסיקה, אחד מעשרת צילומי העיתונות שהפכו לאייקונים של המלחמה הנוראה הזו.

 Margaret Bourke-White ©

 Margaret Bourke-White © מתוך אלבום בוכנוואלד – לייף 

לבורק-וייט לא היה קל להסתובב במחנות ולצלם, היא סיפרה שמצלמה הוותה עבורה את המחסום שבינה לבין המראות הנוראים בהן חזתה במחנות המוות.

   

 Margaret Bourke-White © הריסות נירנברג

הצילום שלה נקי וברור, מביאה את המראות כהוויתם. הצילומים שלה מאופיינים באמפטיה וברגישות חברתית.

לי מילר (1907-1977)

לי מילר היא שילוב לא שיגרתי של כמה מערכות חיים שונות. היא נולדה בניו יורק בגיל שבע עברה התעללות מינית דבר שהטביע חותמו של המיניות המודגשת שלה. ליופי הבולט שלה היתה השפעה על דרכה כדוגמנית אופנה. נחשבה למוזה של הסוריאליסטים מאן ריי ופיקאסו. היתה המאהבת של מאן ריי ומפיעה ברבות מיצירותיו, פיתחה יחד איתו את טכניקת ה"סולריזציה" בצילום. מילר לא בסתפקה ב"להצטלם" בלבד והפכה בעצמה לצלמת מפורסמת.

בשנות המלחמה היא כיסתה מטעם עיתון ה"ווג" את הבליץ בלונדון. 

 Lee Miller©

נשים עם מסכות אש, צילום סוריאליסטי, מעביר משהו שהוא מעבר לתיעוד.

מילר תעדה את הפלישה לנורמנדי, את שחרור פאריס ולבסוף את שחרור מחנות המוות בגרמניה.

לי מילר עם חיילים אמריקאים בפלישה לנורמנדי – צילום דויד שרמן

 Lee Miller© מבטים אל הבלתי יאמן

מילר הקפידה להדגיש ש"לפעמים היתה לה "בטן קרה" מול המראות הנוראיים, אפילו יותר מכל  גבר"

הצילום של מילר קשור עמוקות עם עברה הסוריאליסטי, שלא התכוון לשעשע את הצופה אלא לזעזע אותו. יש בצילום שלה משהו מאוד מורבידי. המוות דוחה ומושך אותה בו זמנית.

 

 Lee Miller© קצין אס אס בתעלה

אין ספק כי הצילום המפורסם ביותר שלה הוא הצילום: באמבטיה של היטלר שצולם על ידי דויד שרמן.

לי מילר מגיעה לדירתו של היטלר במינכן ומצטלמת באמבטיה שלו. התמונה מתוכננת לפרטי פרטים, מהתמונה של  היטלר בפינת האמבטיה, הפסל הנשי [ונוס?]על הארונית, המדים המונחים על הכסא ליד ועד לנעלים שאפר וריח הקורבנות עדין דבק בהם…  זו תמונה שבאה לזעזע את הצופה. הִטהרות מרוּח וריח המוות, היכן? בתוך האמבטיה של הרֵשע בהתגלמותו [טומאה] – היטלר.  יש בצילום הזה משהו מאוד נרקיסיסטי, המיניות נוכחות בצילום, היא חוזרת פה אל עברה כדוגמנית העומדת מול המצלמה ולא מאחוריה.

באחת הפעמים מגיעות שתיהן לזירת צילום בלייפציג יחדיו – חדר בו נמצאים מתים קצין/פקיד (ראש עיריית לייפציג?) נאצי עם אשתו ובתו, שהתאבדו עם פלישת כוחות הברית לעיר .

כל אחת מהן מצלמת את המקום מנקודת מבטה הייחודית

 Lee Miller©

Cבורק – וייט מצלמת את כל החדר, מבט על [אותו סיגלה לעצמה בהיותה צלמת חיל האויר]. הדמויות, הרהיטים, שולחן העבודה ופרטיו, השעון שעל הקיר, כל דבר חשוב. הסתכלות סוציולוגית מאקרו.

 Lee Miller©

לי מילר מתקרבת לבחורה עד למרחק אפס כמעט, סוג של מציצנות. משיכה אסטטית,  אינטימית, פסיכולוגית למוות. היא מתמקדת במיקרו.

* * *

בורק-וייט  אמריקאית במובהק, שהמודעות החברתית שלה היא המניעה אותה – המשיכה בצלום חברתי.  לאחר המלחמה, היא נוסעת לתעד את האפרטהייד בדרום אפריקה ומאוחר יותר מצטרפת למהטמה גנדי בהודו.

לי מילר היא אינטימיסטית, רגישה, חושנית, רואה באמנות דרך להעביר מסר. לאחר המלחמה שקעה מילר בדכאונות, התמכרה לאלכהול, נפטרה מסרטן בגיל 70. מילר לא הצליחה מעולם לשחרר את ריח דאכאו מנחיריה. 

בוקר-וייט ומילר, שתיהן צלמות שהזהות הנשית שלהן השפיעה על האופן שבו תיעדו את המלחמה. הצלומים שלהן הראו לעולם באופן ישיר את מימדי הרשע, ובכך קבעו את הסטאנדרט הגבוע ביותר שהיה עד אז לתאור הזוועות – סטאנדרט שיקבע את אופי תיעוד האסונות בעתיד. ממבט על צילום עיתונאִי ישראלי של אסונות במדינה שלנו כיום, אפשר לומר בוודאות ש"התלמיד עולה על מורו" ולא לטובה לצערי.

*

ממליצה ללחוץ על הקישורים הפותחים עוד אפיקי אינפורמציה על שתי הצלמות המחוננות אלה.

* *

הרשומה מבוססת על הרצאתה של איילה ונגרוביץ פלר בכנס "נשים ושואה", בית ברל, אוקטובר 2009

מנוי כבר עשיתם?

לא לשכוח לאשר מנוי במייל שלכם!

מודעות פרסומת

לפני שקיעה

אנחנו בחלקו האחרון של היום

בדרך למרום גולן אנחנו פוגשים

 

בדרוזי חביב

 

שמוכר לנו ממרכולתו, ריבות, לבנה, פרי, הכל תוצרת בית

הבטן מקרקרת

עוצרים בקופי ענן שבהר בנטל

עד שהגיע האוכל כמעט כבר היה צריך לזוז

הקפה לא משובח, הטוסט היה לא רע

*

מגיעים למרום גולן, לסטודיו של אמן הברזל יוֹפ דה יונג

יוֹפ ,יליד הולנד, הגיע ארצה בשנת 73, לשלושה חודשים

התאהב במקום, נשאר והקים פה משפחה

עובד בטכניקה שנראית כמו עבודת טלאים ממתכת

ובטכניקת ה – Ready Made המנצלת חלקים קיימים

*

סימנים ראשונים של שקיעה באופק

סיון ואני ממהרות אל הדרך הארוכה העומדת לפנינו

לא לפני שנצליח לעצור בצידי הדרך

לצילומי השקיעה מעל הרי נפתלי המשקיפים אל עמק החולה

אנחנו ממהרות לתפוס את העץ הבודד לפני שיחשיך לחלוטין

השמש נושקת להרים נשיקת לילה טוב.

אנחנו מתחילות דרך של כמעט ארבע שעות עד שנגיע הביתה

מרוטות מעייפות

[ואל תשכחו לעשות מנוי לבלוג, בעמודה מצד שמאל]

בשעה טובה

אפשר לעשות מנוי לבלוג

בסרגל הצדדי מתחת לבלוגרול תראו כותרת

מנוי ב – Email

 

לחצו על זה

 

ותקבלו מסך בו אתם מכניסים את האי מייל שלכם

ואותיות לאימות שאתם לא ספאם

 

לוחצים על

Complete Subscription Request

 

ואתם מנויים!

 

 אני פה לשאלות.

בין פריחה לקמילה – רמת הגולן

ממשיכים לכיוון רכס הבשנית

לתפוס את אחרוני החלמוניות

שנראות ממש כאילו הן קדות לעברינו

וגם כמה סיתווניות התשבץ, אותן פגשתי לראשונה

עלי הכותרת המשובצים מרהיבים

 

סימנים אחרונים של קיץ מכל עבר

מתבוננים

אל הנוף הנשקף ממערב

*

אנחנו בדרך לחוות הרוח

אחרי "קיטורים" בלי די אני מאטה את הנסיעה כדי שסיון תוכל לצלם

אני צריכה לחכות עד שנגיע…

בעוד החברים עולים לתצפית

כדי להשקיף אל מרחבי סוריה וברכת רם

סיון ואני עולות לצלם בחוות הרוחות

פעם היה כאן שער שמנע את הכניסה

אל השטח המלא

המשך יבוא

 

 

מסע בין גברים בחיי

השבוע בשיחה נוסטלגית עם בן דוד של אבי, גיליתי שאמא שלי, מנוחתה עדן,  אמרה עלי כשהייתי "עולת ימים" שיש לי השפעה עצומה על גברים אבל אני לגמרי לא מודעת לכך וטוב שכך…! 

האמת, הייתי בהלם מהאבחנה הזו של אמי, אישה חכמה שהבחינה בדברים שאני בכלל לא ידעתי על קיומם. הייתי בימים שהלא שלט בחיי – לא יפה, לא מוצלחת, לא נחמדה, לא חברותית, לא נשית, לא סקסית ועוד ועוד ועוד. הדימוי עצמי שלי היה שקוע עמוק אי שם, הרבה הרבה מתחת לאפס.

בזכות הגילוי המרעיש הזה, ולכבוד כך שהימים ההם כבר מזמן מאחורי, אני מביאה רשימה חלקית של גברים בחיי. חלקם חשובים יותר, חלקם פחות, חלקם מאוד. אני מביאה אותם לפי סדר הא'-ב' שלאו דווקא קשור לשמם.

א. האבא של ילדי. הדבר הטוב היחיד שנשאר לי מ – 26 השנים שהייתי נשואה לו הם ארבעת ילדי.

ב. האיש מבת ים שהיה הגבר הראשון שבעבורו הייתי מוכנה לעשות  פסק זמן בקשר שלי עם הדובי. איש שרבע שעה אחרי שפגש אותי אמר לי: "את תהיי שלי!" לא עמדתי בלהט החיזורים שלו ונעניתי להם. הגורל שהביא אותנו אחד אל זרועות השני גם הפריד ביננו. נשארנו חברים טובים.

ג. גיא – בני השני. הבן היחיד הדומה לי במראה, בצבע עורו, בכתב היד שלו… בכישורי הכתיבה שלו [שירים]. הילד שכל מי שרואה אותו יודע מיד שהוא הבן שלי.

ד. הדובי שלי. עליו אני יכולה לכתוב בלי הפסקה. האיש המשמעותי בחיי. האיש שהיה אהבת חיי. האיש שאיתו למדתי את משמעות המילה אהבה על כל גווניה. האיש שהוא המתנה הכי יפה שקיבלתי מהחיים.

ה. אבא שלי – הולנדי אסלי, האיש שהשפיע עלי מאישיותו המיוחדת, נטע בי תכונות שהפכו אותי למי שאני. ממנו קיבלתי את תאוות החיים, למדתי לחיות את הרגע, לדעת כי מה שאני לא עושה עכשו, לא יחכה לי לאחר כך. הייתי הילדה של אבא, כזו גם נשארתי.

ו.  הויברטור שאין לי ושכל גבר בחיי חושב שאני צריכה אחד כזה. אז זהו שלא. אין תחליף לויברטור הטבעי שמחובר לגוף גברי. אין תחליף לחום שעובר אלי מהגוף החי והלוהט. אין תחליף לגבר וגם לא לאבר, נקודה.

ז. זיו, בני הצעיר. הילד השקט והסגור שהתגלה במלוא גדולתו כשתרם מח עצמות לילד חולה סרטן

ח. החשמלאי החתיך שלי בן ה – 37, שדלוק עלי וכל יום מתקשר אלי ושואל בקולו הסקסי "את לבד בבית?". בזכותו אני מרגישה שאני חיה בסרט כחול, רק בלי הרבה כחול. בוּסְט רציני לאגו.

ט. טל בכורי, הילד המקסים שהיה לו כל כך קשה בבית הספר והנה היום, השגיו הצלחתו מעוררים בי גאוה גדולה.

י. ילדון בן 31 שמחזר אחרי בלהיטות. אני כל כך מדליקה אותו שכל פעם כשאנחנו משוחחים, הוא צריך לעשות פסק זמן כדי להרגע… אותי זה משעשע בטירוף.

כ. הגבר שהוא האקס המיתולוגי שלי, שכמעט חייתי איתו. כמה נעים להיזכר בו, כמה נעים לדעת שזה נגמר. לפני מספר שבועות כשהיינו בסיור בעכו נפגשתי איתו והוא לא חדל מלנשק אותי. זה היה משעשע בעיני, במיוחד כשהרגשתי את תחושת ההחמצה שלו.

ל. האיש שאמרתי לו לא ישר מהרגע הראשון, למרות שהיה נאה, ומשכיל, חכם ובעל ממון, שלא חדל מלרצות אותי, מלהתקשר אלי, עד שעייף…

מ. מ. הוא האיש שהיה הפנטזיה של תקופת נעורי. פנטזיה שהוגשמה לפני שנים מספר…

נ. נהג הג'יפ בגאורגיה שעצר את הגיפ באמצע הנסיעה בתוך הסבך הפראי וקטף לי זר פרחים, אחר כך הוסיף לזר גם את "ורד הכלב" בצבע ארגמן שהדיף ריח מופלא. לבסוף, הביא לי זר מרגניות בר. במעלה הבלוג, תמונה עם זרי הפרחים שקיבלתי ממנו.

ס. ההוא שהיה ה- סטוץ הראשון והאחרון שלי. ההוא שבזכותו הבנתי שאני לא בנויה למפגשים מיניים חד פעמיים.

ע.  גבר שהיה לי עונש על שהתפשרתי וויתרתי לעצמי. למזלי העונש היה קצר מועד, התפקחתי מהא והבנתי את הטמטום שלי. חודשיים ונגמר.

פ. הגבר הראשון שהכרתי אחרי הפרידה שלי מבעלי. היה צעיר ממני בעשר שנים וראה את עולם בעיניים ורודות. רצה לבנות לי בית, להינשא לי ולעשות איתי ילדים [בנוסף לארבעה שלי ולשניים שלו…] מהר מאוד הבהרתי לו שכדאי שימשיך את חייו בלעדי.

צ. ההוא מהצ'אט. אחרי התאונה שהיית לי, שבתי הביתה אחרי כמעט שלושה חודשים. כמו רבים אחרים מחברי לצ'אט הוא בא לביקור חולים. להבדיל מהם, לאחר שכיבדתי אותו בקפה ומאפה כשאני מדדה על קביים, בשיא חוצפתו שאל אותי "מתי עוברים לאגף השני?" אני, בשיא תמימותי, לרגע, בכלל לא הבנתי למה הוא מתכוון… אחרי דקה של התאוששות הראיתי לו  את הדלת!

ק. איש הקפה – בסיור לירושלים, אחרי שהתעוררתי בארבע בבוקר, בשעה שמונה הרגשתי שאם אני לא שותה כוס קפה, אני פשוט מתפוגגת. כששמע האיש כמה אני תְּאֵבָה לקפה הפתיע אותי והביא לי כוס קפה כשביקשתי לשלם לו עליה, דחה את בקשתי.

ר. רום ורז ביחד עם אוֹרִי – שלושת הנכדים שלי, שהם הם הגברים האולטימטיביים שלי!

ש. אפולו הלא הוא ש.הגבר שאין עליו. האיש שהחזיר אותי לחיים אחרי דובי. מהיום שנכנס לחיי החיוך לא יורד מעל פני. יש לו מגע של קסם שמעיר בי את כל נימי הנפש,  מחיה בי כל עצב. כשאני איתו אני מרגישה את החיים מבעבעים בתוכי.

ת. התאילנדי החביב שנתן לי פרחים ברמת הגולן, הם עדין פורחים פה אצלי באגרטל.

 

אמא יקרה לי, כשאת מציצה אלי עכשו מהשמים, אני מקווה שברור לך, מאוד ברור לך, שיצאתי מזמן מהקונכיה בתוכה הייתי סגורה. אני כבר מודעת, מאוד מודעת לכך שיש לי השפעה על גברים… אח, ועוד איזו השפעה!