ארכיון חודשי: נובמבר 2008

עופות ולא במרק…

 
 
כולם כבר יודעים שבשבוע שעבר ביקרנו, סיון ואני, בבריכות הדגים של מעין צבי במטרה לתפוס כמה עופות מים ולצלם אותם.
 
 
מה אגיד ומה אומר?
לצילום של עופות מים צריך סבלנות, ולי אֶפֶּס, איך סבלנות שכזו
 
 
עמדנו שעות כמעט בדום שתיקה, צעדנו כל פעם כמה צעדים קדימה שחלילה לא נבריח את מעט העופות שהקבילו פנינו בין הבריכות ובתוכם. השלל של היום הזה, לא היה רב וגם לא איכותי משהו… התמונות אותן אני אוהבת הן יותר תמונות של הרמוניה צבעונית ושל אוירה, מתמונות מוצלחות של עופות.
 
 
 
 
הכי מדהימה היתה השקיעה, שאין שניה לה בכל מקום שבו נמצאים.
 
 
 
 
כמובן, שבמקצה השיפורים שלי ביום ראשון ניצלתי את ההזדמנות לצלם גם קצת אגמיות בתנועה, מה שלא צלח לי ביום שישי.
 
 
  
 
  
 
  
 
   כמובן שסיון ואני לא יכולות בלי אתנחתא למילוי מאווים קולינאריים, מה גם שאחרי שעות שכמעט לא נשמנו בהן, הבטן שלנו זעקה חמס
 
מצאנו לנו מקום נחמד על אם הדרך "יסמין" בצומת בנימינה.
 
 
 מקום בעל אויירה נעימה, שרות סימפטי ואוכל טעים טעים
 
 
מרוב רעב, לא היתה לסיון סבלנות לחכות שאצלם…
 
 
 
 
 
מרק בטטות מקרם – טעם גן עדן
 
 
הצ`וריסוס של סיון
 
 
 קיש קישואים שלי
 
מרוב עייפות ויתרנו על קינוח וטסנו נמוך, אבל בטוח, הביתה.
 
 

נרקיס אפיל

 
 

ביום שישי נסענו סיון, אני וחברי סדנת הצילום, לצלם עופות מים בבריכות של מעין צבי ובהזדמנות הזו לחוות את חווית הפריחה הסתווית של הנרקיס האפיל. האור היה נורא והצילומים שלי יצאו על הפנים.

 
 
(זו הטובה ביותר מבין המעפניות) 
 

אלה של סיון כמובן יצאו מוצלחים, כי היא מיד עשתה "אפזצטה" ונשכבה במרחק סנטימטרים בודדים מהם.

 

 

בשבת שבתי לאזור במסגרת "סבתאותי"( ביום ראשון הייתי צריכה לקחת את רום לשעור שחיה בצהרים). את הבוקר הפנוי החלטתי לנצל כדי לעשות מקצה שיפורים.

 

הפעם, הצליח לי קצת יותר

 

 
 
 
 
  
 
 
 
 
 

בהזדמנות הזו צילמתי גם כמה סיתווניות

  
 
 
  

את פריחת הקקיון המרהיבה (זהירות רעיל!)

 

 

 

 

ופירות של שרביטן מצוי (תודה לעננת)

 

 
 
 
 

ותודה מיוחדת לאביטל שהביאתני הלום = בריכות הדגים של מעגן מיכאל

 
 ומה עם עופות המים אתם שואלים?
ברשומה הבאה, אם הבלוגיה תאפשר לי…
 
 
*
על הנרקיס האפיל בצורה הרבה יותר מפורטת תוכלו לקרוא ולראות אצל עננת, צלמת מחוננת

בין זִכְרוֹן לניו יורק

 
 
כשהייתי אצל שולה בניו יורק שמעתי ממנה המון סיפורים על הסביבה שבה היא גרה  (Down town NY). על הימים בטרם אסון התאומים, על הימים של האסון והאחרי.
היא לקחה אותי לכל מיני פינות חמד שהיא אוהבת ונמצאות במרחק הליכה קצרצר מהבית שלה ברחוב ליברטי.
 
פסל ה – Double Check, by J. Seward Johnson, הוא אחד מהפסלים ששולה מאוד אוהבת ונהגה ללכת לשבת בגן שבו היה מוצב ממש ליד מגדלי התאומים שבו עבדה (Park Liberty Plaza). רבות מהפסקות הצהרים ישבה לידו על הספסל עם סנדוויץ וכוס שתיה.  ג`ונסון ידוע כפסל שמפסל פסלי אנשים בגודלם הטבעי.
 
 
 
לאחר שמגדלי התאומים נפלו ושולה הורחקה מביתה לחמישה שבועות (לכך עוד תקדש רשומה מיוחדת ונפרדת). אחד מהדברים שהטרידו אותה בימים ההם,  היכן הפסל? האם שרד? האם ימצא?
לימים הסתבר שהפסל נקבר תחת ערמות האפר וההרס ששרר באזור כולו. הערך הסנטימנטלי של הפסל לאנשים ששרדו את האסון, היה רב. הוא היה עוד אחד מסמלי המקום ונערך מבצע מיוחד לאיתורו ומציאתו.  
 
לימים משנמצא הפסל, הוא נוקה וחודש, בשנת 2007 הוחזר הפסל והוצב מחדש בגן ה –Zuccotti Park , שנמצא מזרחית למקום בו שכנו מגדלי התאומים – מרכז הסחר העולמי.

Double Check, by J. Seward Johnson, 1982; replaced  2007

בעדינו מטיילות במקום הומה האנשים המתייחסים אל הפסל, כאילו היה אחד מחבריהם הותיקים, סיפרה לי שולה בשזכרון יעקב נמצא נמצא אחד מפססליו של ג`ונסון. הבטחתי לה ללכת לחפש אותו כשאשוב הביתה.

ביום ראשון, במסגרת תפקידי כסבתא, לקחתי איתי את רום לבילוי אחר צהרים וביחד הלכנו לחפש את הפסל שנמצא במדרחוב ליד בנק הפועלים(מתוך מה שקראתי, הוא העבר לכאן מ – Morristown, ניו ג`רסי).

Lunch Break – הפסקת צהרים (מדרחוב זכרון)

מצאנו אותו יושב בנחת על הספסל וכשהתחלתי לצלם אותו, רץ רום לטפס עליו, כמו היה איש אמיתי.

הבוקר שלחתי לשולה את התמונות שצילמתי, כשתבוא לביקור בארץ, ניסע יחד לזכרון לבקר את "החבר פֶּסֶל" ואת הנכדים שלי

 

עוד על ג`ונסון אפשר לקרוא פה

שחית צהרים

 

 

 

 

!

 

!

!!

 

!

!

 

!

 

!

 

!

!

 

 

 

 

 

 

 

תמצית

 

אין לי רגע דל

על ראש הגנב בוער הכובע

חכמה אי אפשר לקנות בשוק

יש חיים מחוץ לבלוגיה

קן הקוקיה

לחש בחש בחישה

אומרים ש…

וודו

קליק קליק קליקה

הצחקת אותי

צו מעצר – צו מאסר

א-הבה  א-פולו

ולמרות הכל, החיים יפים!

 

 

* * *

מילים שמתמצתות לי את השבוע

על כתיבה, ניו יורק וצילום

 

הכתיבה נעלמה לה, הלכה ממני לבלי שוב? אולי עוד תשוב, אבל בינתיים אני צריכה ללמוד לחיות בלעדיה. אולי הצילום שנכנס לחיי בכזו עוצמה, לקח ממני את המילים. אולי הן בכלל לא היו, היו אשליה זמנית של יכולת להביע עצמי במילים קצרות, מתומצתות. היו ואינן עוד.

                                                       

 

הייתי בניו יורק בפעם הראשונה בחיי. נפגשתי עם שולה, חברת ילדות שלא פגשתי שנים רבות. היינו יחד שלושה שבועות אינטנסיביים, החוויות שלי היו עוצמתיות, מרגשות. היתה בן חזרה לילדות, חזרה לימים זוהרים הרבה הרבה לפני המבול. לפני שאיבדתי את התמימות, איבדתי אשליות, הרבה לפני שלמדתי את עובדות החיים כהוויתן.

                                                                                                               

 

התקופה שביליתי עם שולה בניו יורק, היתה אחת המרגשות שעברתי, השיא של הביקור ובכל זאת, המילים להביע את שהיה אינן. שנים טיפטפו עלי ברוורס, הילכתי בתוך השנים והן היו כל כך מוחשיות, יכולתי ממש לגעת בן. הן גילו לי המון דברים על עצמי. התקדמתי בעוד כמה צעדים בתהליך הפיוס שלי עם אמא. בתהליך הנגיעה שלי בעצמי. הכל,  בזכות שולה והזמן שביליתי איתה. במובן מסוים לא רציתי שהזמן יגמר, פשוט שלא יגמר. אבל הוא נגמר, כמו כל דבר טוב אחר. נגמר והטביע בי משהו ואני, אפילו לא מצליחה להגיד אותו. ניו יורק העלימה ממני מילים, אולי המילים האלה לא צריכות להאמר, אולי צריך רק להרגיש אותן, אולי.

                                                      

 

והסתו הכל כך יפה שפגשתי שם, בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות. הרגשתי את העלים נושרים לתוכי, נבלעים בי בגוונים ערמוניים חצי שקופים, שפרצו מתוכי בצילום אין סופי. לא עייפתי, וצילמתי, עוד ועוד ועוד. אלפי תמונות. היתכן שהן הפכו להיות לי סוג של מילים חדשות?

 

                                         

הוא כל כך ממלא אותי הצילום הזה, המילים החדשות האלה. אז למה אני בכל זאת מרגישה, שאיבדתי משהו, שחסר לי, שריק לי?

"הם בלבד נותרו לי, רק בהם בלבד

לא ינעץ המות סכינו החד.

במפנה הדרך, בערב היום

יקיפוני חרש, ילווני דם.

ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד

רק אשר אבד לי – קנייני לעד".

 

                                                      /רחל

 

* * *

ניבה כתבה:

"ארבעה ימים חלפו. במקום רחוק השופט הכריע לשבט. את החסד הסיר. הקהל הריע למשמע הבשורה. איש לא התעכב בטרם הניף חרבו עת הצטרף אל מסע הנקמה. הדם הוקז. יום נוסף לאחר מכן ראיתי את התמונות. ראיתי את הדמעה.

מילים של ידידות טובה שוות בעיקר אם מדובר במישהו שעל כתפו אפשר בעת הצורך להניח ראש אמיתי, עם שערות ועיניים רטובות. אני נותרתי רחוקה. הרגשתי קטנה וכפוית טובה והמשכתי לחיות. אני מקווה שגם הוא ימשיך לחיות".

מילים שחיפשתי, והיא כתבה בצורה כל כך מדוייקת, שאני מאמצת בכל לב וכוונה. מקווה שהוא ימשיך לחיות, ימשיך לחבק ולחזק במילותיו, כמו שעשה תמיד.

חלמוניות ביער להב

 
 
בבוקרו של שבת, לקחנו סיון ואני את עצמינו לכיוון יער להב לצלם חלמוניות.
נסענו בדרך עפר כשמצד אחד היה מדרון די תלול שגרם לסיון לקוצר נשימה…
סימני חלמוניות לא ראינו, למרות שלטים מאירי עיניים
 
 
אך אין ספק שהיער היה יפה מאין כמוהו
 
 
כששמש החמימה מבצבצת מבין העצים
רכבים נוספים בדרך, היו סימן שאנחנו כנראה בכל זאת בכיוון הנכון. 
 
ראשונות, פגשנו  סיתווניות
 
 

הן קבלו את פנינו בהמוניהן מיד כשירדנו מהרכב.

כשהבטנו סביב, גלינו חלמוניות מלוא העין

סיון השטתחה מיד אפיים, והסתכלה לחלמוניות בלבן של העיניים. אני, בגילי המופלג, הסתפקתי במבט על.

אחרי שמיצינו את החלמוניות פגשנו בעוד כמה סוגי פרחים, שאין לי מושג קלוש לשמם 

ציפורן???

?

?

גם סימנים של סוף הקיץ מצאנו בשפע

ברלה ברלה, צא החוצה

ואפילו

שפירית (שלא ממש הצליחה לי, אבל בערך)

כשנפרדנו מהיער

הבטן שלנו כבר קירקרה, עצרנו בדרך, במושב סגולה רצינו לאכול במסעדת "ערמונים" עליה שמעתי רבות ועדין לא נזדמן לי לאכול בה. לקחנו בחשבון שיהיה מלא מאחר וזו שבת ולא הזמנו מקומות. היה מלא, אמרנו תודה ושמנו פעמינו אל היציאה כהמארחת בצורה מפולצנת ביותר, הוסיפה הערה שאולי יתפנה להם שולחן בעוד שעה וחצי… למה מה? שאלנו מתי יתפנה שולחן? הבנו את הרמז. מבחינתינו היינו שם שלוש פעמים, פעם ראשונה, אחרונה ואחת יותר מידי!

פנינו משם למסעדת "כרמים" הסמוכה, בה הייתי כבר מספר פעמים ותמיד נהנתי. גם פה היה מלא, אך המארחת במאור פנים, הציעה לנו לאכול על הבר. על הארוחה המדהימה שאכלנו תספר לכם סיון, אבל בנתיים קבלו דוגמית ממנת צלעות העגל של סיון

לכו לאכול שם, שווה, ממש שווה!

*

עוד מבט אל הפריחה