ארכיון חודשי: יולי 2007

"גדולה מלאכה, שמכבדת את בעליה" (נדרים מ"ט ע"ב).

 

המלצה לסרט: אירינה פאלם -סרט קטן ואנושי

שבת בצהרים יושבת עם זוג חברים באולם אחד החשוך והקריר של קולנוע דיזנגוף, צופה בהנאה בסרט הבלגי אירינה פאלם.

מאגי היא סבתא מסורה שהתרופה למחלתו של נכדה הוא ניתוח יקר באוסטרליה. למשפחה אין את הכסף לנסיעה. הסבתא כבר מישכנה את ביתה בכפר ליד לונדון בעבור טיפולים קודמים ועתה היא אובדת עצות.

ביקור בסוהו של לונדון מגלגל לידיה אפשרות פרנסה מפתיעה: היא נתקלת בשלט קטן "דרושה מארחת", אך במקום אליו הגיעה, מארחת עושה יותר מלמזוג תה… מיקי בעל המועדון  מסביר לה שהיא אמנם נדרשית בעבודת ידיים, אבל כזו שבאה במגע עם אבריהם של גברים מזדמנים.

לא עובר זמן רב והיא הופכת להיות האישה בעלת הידיים הכי "מבוקשות" בלונדון. הוא ממציא עבורה את השם ,אירינה פאלם, ותוך זמן קצר היא כובשת לה קליינטורה קבועה. עתה אמנם יש בידיה לסייע לנכדה, אך מצד שני צצות צרות חדשות – בעיקר הרצון להמנע מלחשוף את מקורו של הממון.

הסרט מלא הומור ואירוניה, צחוקים כבשו את האולם לפרקים מזומנות, וגם דמעה קטנה לא פסחה עלי.

הדובדבן שבקצפת בעבורי היה לקראת סוף הסרט, מפגש עם חברתה המתנשאת… (תצטרכו ללכת כדי לגלות)

את הסרט מלווה פסקול מינורי ובעיקר, הנוכחות החזקה של מריאן פיית`פול, שהביאה לתפקיד הראשי הרבה חמלה ואנושיות. הסרט היה חביב הביקורת והקהל בפסטיבל ברלין האחרון.

img526/4389/1008771su0.jpg

 

הסרט מוגדר כסרט נשים, אך גם הגבר שהיה איתנו נהנה

 

אחרי הסרט עלינו לרחוב בוגרשוב ונכנסנו לקפה בר "אוליב" המומלץ, שהיה מלא עד גדותיו. המלצר הודיע לנו שתוך עשר דקות – רבע שעה מתפנה מקום. ישבנו בסבלנות בחום ובלחות של תל אביב וחיכינו. מים לא הציעו לנו ורק אחרי שביקשנו קיבלנו. אחרי שלושת רבעי שעה וגורנישט, קמנו והלכנו לחפש מקום אחר.

שני צעדים מהם מצאנו מקום חביב בשם "X RAY". המקום מעוצב בטוב טעם. הגן האחורי נכנס פנימה דרך חלון פנורמי גדול. הזמנו לנו אוכל… שניצל, סטיק פרגית ופטה כבד. הגיעו מנות גדולות משביעות. קינחנו בקפה ועוגת גבינה קצפתית רכה.

נהנו ונחזור שוב, הפעם בערב, יש להם תיקרה המוארת בצמחים. אותה צריך לראות בלילה…

 

שבוע טוב חברים.

מודעות פרסומת

סבתא שלי…

סבתא שלי, אישה מיוחדת במינה היתה.
סבתא? לא ממש סבתא בקשרי דם, אבל הכי סבתא שהכרתי.
לאחר המלחמה כשיצאה מהמחבוא, גילתה אימי שנשארה לבד. כל המשפחה שלה נספתה. (נשארה איזו דודה רחוקה שלא היתה מעוניינת בקשר איתה, אולי גם היא התמודדה עם תוצאות המלחמה, וזו היתה תגובתה… אין טעם לשפטו אותה, בוודאי לא ממרחק הזמן, מה גם שאימי הדחיקה את העניין ומעולם לא דיברה על זה)
הקהילה היהודית בהולנד שלאחר המלחמה, דאגה לאלה שנישארו לבד וקישרו בין משפחות לבודדים. אימי הופנתה לאישה אלמנה בדורדרכט שבמרכז הולנד, ונשארה עם בת צעירה, להיות לה לעזר, מין או-פר שכזאת…
אישה זו שהיתה רק בתשע שנים גדולה מאימי, היתה בשביל אימי דמות האם שאיבדה, שחסרה כל כך, שהתגעגעה אליה. לא רחק היום שאימי התחילה לקרוא לסבתי – מַם, אמא.
מם שלנו, נשארה כאמור אלמנה במלחמה הזו. הבעל שלה היה חבר במחתרת היהודית, נתפס והוצא להורג. הנה הסיפור שלו.
מם לא ויתרה לחיים… היא הכירה איש אלמן עם שני ילדים ונשאה שוב בשנת 50, וכך נולדה משפחה חדשה. לא רחק היום ונולדה בת חדשה במשפחה. למם היו ארבע בנות (שתיים שלה, כל אחת מאבא אחר, בת של הבעל ואמא שלי)
 
 
 
 

יונה לבנה

 

יוֹנָה לְבָנָה

חוֹבֶקֶת,

שֵׁדוֹן

שׁוֹמֵר מִפְתָּן

חָתוּל

פָּנָיו אֶל מֶרְחָב

מְדַמֶּמֶת-

סָעַר מִתְפַּרְקֵד.

 

17.7.07

 

*

ציור – איתי קון

נוסטלגיה מוסיקאלית

  

שבת שעת צהרים, קטורה. הטלויזיה מכוונת לערוץ 2, תוכנית על הלהקות הצבאיות של פעם… להקת הנח"ל.

 

התוכנית הניבה פרצי נוסטלגיה עלומים מימי שחר נעורי כמו גייזר, כל פעם פֶּרֶץ נוסטלגיה אחר.

תמונות ילדות ונערות שבו אלי כשהן תופסות את כל גודל מסך חיי, הרבה זמן לפני שמסך הטלויזיה פרץ אל חיינו

  

התרנגולים –

להורי היו חברים ברחוב לוריא בלב תל אביב, קרוב לכיכר דיזנגוף. הלב של הלב!  תחילת שנות ה – 60, ילדה מעיירה דרומית מגיעה לעיר הגדולה. לא רחוק מהבית שכן "תאטרון האוהל" האגדי. במרתף של התאטרון היו נערכים החזרות של "להקת התרנגולים" היינו מתיישבים על הרצפה ומציצים מפתחי האיוורור של המרתף אל החזרות… שעות ישבנו שם, שזפנו את עיננו בליאור ייני, דבורה דותן, עליזה רוזן, ישראל פוליקוב, גברי, שייקה לוי (הגששים לפני היותם גששים) ואחרים, ועל כולם ניצחה ביד רמה נעמי פולני – האישה והאגדה. שעות ישבנו וצפינו בהם… איש לא הפריע לנו, אנחנו לא הפרענו להם. עדין מתנגנים בראשי הקולות והמנגינות מאז. חויה נהדרת שמלווה אותי עד היום.

 

 

img400/4742/724540971cq0.jpg

 

 

הנה קישור מדליק שמביא לקט מרוב שירי התרנגולים. שווה.

 

***

 

שנת 67, טרם מלחמה. להקת הנח"ל האגדית מופיעה באמפי המקומי הגדוש עד גדותיו בתוכניתה "הנחלאים באים, הנחלאים" כל הישוב שם, אף אחד לא נשאר בבית.

הרכב הלהקה כלל את שולה חן, אבי קורן, מוטי פליישר, ששי קשת, אביבה בנו, מנחם זילברמן, חנן יובל ושלום חנוך. להיטי התכנית היו "גשם בוא", "וולס להגנת הצומח", `אילו ציפורים, "ישנן בנות", "הללויה" ו"הייתי נער" שהפך להמנון התקופה שאחרי ששת הימים. שיר "הרכלניות", "הוא לא כל כך חכם", "סרנדה לעדה", "גוונים", "אחד חולמני" ועוד שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל.

 

זה היה מופע בלתי נשכח, לעולם לא אשכח את הביצוע של השיר "שנינו יחד תחת מטריה אחת" שיר שנשאר חרוט בי והפך עבורי את שולה חן לאלילה בלתי נשכחת. אני זוכרת שלא נתנו להם לרדת מהבמה. אנחנו הילדים, בני הטיפש עשרה, הצצנו מאחורי הקלעים באלילים של אז… ששי קשת, שולה חן ושות` ביקשנו חתימות.

 

 

 img444/8679/34714072005402761pu7.jpg

 

הלהקה בהופעה בפני חיילים בשיר "אילו ציפורים"

ששי קשת על הסולם

 

***

  

שנת 71 דצמבר, סיום טירונות מחנה  80, להקת הנח"ל מופע בכורה נסיוני לתוכניתה החדשה "הפלמחניק". להקת הנח"ל באותם שנים היא קונצנזוס. להקה שבה משתתפים מיטב הזמרים הצעירים של התקופה שכולם כמעט הפכו אחר כך לסולנים מצליחים, זמרים ומלחינים. גידי גוב, אפרים שמיר, דני סנדרסון, מאיר פניגשטיין,  אלון אולארצ`יק (להקת פוגי, ברבות הימים), ירדנה ארזי, רותי הולצמן, (שוקולד מנטה מסטיק) ענת גוב ועוד. זו היתה לי תוכנית בלתי נשכחת. היא היתה אחרת, שונה.

התוכנית נחלקה בין החלק הרציני, שהוקדש לפלמ"ח, וכלל את "בלדה ליצחק שדה", "הרעות" ו"נאום תשובה לרב חובל איטלקי", לבין החלק הקליל שהתבסס על אגדות ילדים, וכלל את הלהיט "אין זו אגדה". היתה זו תקופת הזוהר של להקת הנח"ל.

האמפי של מחנה שמונים כמעט התפרק מהתשואות. אם היה שם גג, הוא היה עף. היה זה מופע בלתי נשכח. היה זה פיצוי נפלא לטירונות מתישה בת חודשיים ימים ואני, עוד נאלצתי ללכת אחריה לקורס מ"כיות…

 

להקת הנח"ל בתוכניתה "פלמחניק"

 

  

 

 

"אח פגישה, אח פגישה שכזאת" שבת האחרונה, הפגישה אותי עם להקות שהיו חלק מהילדות וההתבגרות שלי. תענוג צרוף.

 

ועכשו, מי שעדין לא יודע את גילי, לא יתקשה לחשב אותו  

 

 

*

לאיש מול יום שתיקן לי את הטעות 

 

סאליק ילד של אמא
לאן שהוא הלך היא היתה נכנסת פנימה
באה וקוראת לו באמצע השיעור
באמצע המשחק לוקחת את הכדור
ובחורף כשירד גשם והיה קר
היא היתה אומרת עזוב כבר מאוחר
תישאר היום בבית אל תלך לבית הספר

סאליק היה בורח למקום אחר
אבל מרוב רגשות אשמה תמיד היה חוזר
כשהלך לצבא זו היא שהתגייסה
חיכתה בשער עד שנכנסה
ואז, נו, אכלת? תחזור מוקדם
אל תלך לכאן ואל תלך לשם
תשמור, תזכור, תעצור בעצור
תזהר ואלוהים שישמור
החיים לימדו אותו אחרת
שבלי אבא ועם אמא ששומרת
החרדה בפנים חונקת וסוגרת
בגלל זה הוא בורח מעצמו
ומשלם על טעויות שלא היו שלו
מתחפש ויוצא אל החופש
מרגיש שהוא מוכרח
למצוא את האמת ממנה כל חייו הוא רק ברח
כל בוקר מתעורר ולא מבין מה חסר
ומה זה הדחף הזה שלא מוותר

עכשיו הוא מסתכל על עצמו ורואה קמטים

מדבר אל הכלב מזיז רהיטים
הוא לא מאמין איך עברו השנים
איך הילד שבו הזדקן מבפנים

 

 יהודה פוליקר

עד איזה גיל גודל האיבר המין? (ציטוט מדויק)

 
נשבעת שזו לא אני שאלתי (גדל לא גודל).
אצלי איבר המין כבר הגיע לשיא גודלו (((-:
 
זו אחת הדרכים להגיע לבלוג שלי,
לשאול בגוגל את השאלה המאוד חשובה הזו
ובציק צ`אק, מגיעים אלי.
 
כבר מזמן תכננתי לכתוב רשומה על כל המחפשים בגוגל למיניהם המגיעים אלי. הנה השבוע, אחרי כשמצאתי את הדרך האולטמטיבית להגיע אלי, הגיע זמן הכתיבה.
 
מטרידים את מנוחתי הם אלה שמחפשים את משפחת אקר ומגיעים אלי.
מאז שגיליתי את זה, אני בטוחה שחלומות הילדות שלי עומדים להתגשם. עוד רגע קט,  ידפוק מישהו בדלת הבית, אני אפתח אותה ואראה כי הדודים שאבדו בשואה עומדים בפתח.
אני מסתובבת ברחובות, בתחושה שבני משפחתי מסתובבים לידי. המשפחה האובדת שלי נמצאת פה "בארץ חמדת אבות"  ואני לא מזהה אותם, לא יודעת.
אז בבקשה תשלחו לי מסר, אני כל כך חסרה משפחה.
 
נכון שמחפשי חלומות, מגיעים אלי וגם המתגעגעים למיניהם. כל מי שמחפש רשומה על סקס מגיע אלי ואני, אפילו לא הגבלתי את הבלוג לכניסה למבוגרים בלבד.
נכון להם  מפח נפש כל פעם מחדש. איזו אכזבה, אין אצלי את הסחורה המבוקשת.
 
גם "שואתיים" למיניהם באים לבקר אצלי. אני "חולה" במחלה הזו שנקראת שואה! קיבלתי אותה בגנים, מה לעשות?!
 
מלחיץ במיוחד שמישהו מחפש אותי דרך הגוגל כל פעם מחדש כמו אצל שירה. באמת, לא יותר קל לשים במועדפים?!
בכלל… מה זה? ממתי אני כל כך חשובה?
 
היו אלה 60 שניות על סטטיסטיקות וגוגל בבלוג שלי.
 
 
*
איור הכריכה של הספר האלמותי "בוא אלי פרפר נחמד" מאת פניה ברגשטיין, איורים: אילזה קנטור, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

חמישי תרבות

 
בתקופה הזו של חיי קשה לי ליזום, אני שקועה בתוך עצמי. אך אם מישהו מושיט ידו אלי, אני מיד מושיטה חזרה. יום חמישי היה מן יום שכזה.
 
לקראת צהרים, שמנו פעמינו אל הדרך העולה ירושלימה.
החום שקיבל את פנינו במגרש החניה של מוזיאון ישראל, היה נעים הרבה יותר מהחום אצלינו בשפלה.
בפתח המוזיאון חיכתה לנו חברה ירושלמית, ביחד צעדנו אל התערוכה המרכזית המתקיימת בימים אלה במוזיאון המשתפץ.
 
 
בתערוכה מוצגות יותר מ-200 עבודות מאוסף הסוראליזם של מוזיאון ישראל  שזכה להכרה בינלאומית ולצדן עבודות שיצרו מבשרי הזרם האמנותי החשוב הזה ועבודות מאוחרות של ממשיכי דרכו.
צירופים מופלאים, אוטומטיזם, ביומורפיזם ומטמורפוזה, נופי חלום ותשוקה הם נושאי מפתח בדאדא ובסוראליזם — תנועות חשובות שקמו בין שתי מלחמות העולם. בתערוכה הם מוצגים בציור, בפיסול, בצילום, בהצרפים, בחפצים–מן–המוכן ובקולנוע — מגוון המספק מבט עשיר על שתי התנועות רבות ההשפעה הללו. מוצגות עבודות מאת האמנים הנודעים ארנסט, ארפ, שוויטרס, דושאן, מאן ריי, מגריט, דאלי, מירו, טאנגי, דלוו ואחרים שתרמו תרומה יצירתית מהותית לקבוצה. התערוכה שואבת מהאוסף העשיר לאמנות דאדא וסוראליזם ומורכבת גם מיצירות של אמנים שהושפעו מרעיונותיהם של מייסדי התנועות, ובהן עבודות עכשוויות, המשקפות את הרלוונטיות של דאדא וסוראליזם גם באמנות של היום, כגון המיצב שהוזמן מהאמן מרק דיון.
 
לראות את "הטירה בפירינאס" (1961), של רנה מגריט במלוא גודלה, יופיה והדרה, נותן לה מימד אחר לחלוטין. אני במיוחד אוהבת את הסיפורים שאחרי… איך נולדה היצירה ובאילו נסיבות.
 
 
img480/3170/poemag31je5.jpg
 
 
"המונליזה בשפם וזקן" של דושאן,  שוברת המוסכמות, ומבטאת יותר מכל יצירות הרדי-מייד המטופל או הבלתי מטופל של דושאן את סימני השאלה והערעור כלפי קדושת האמנות, פולחן האמן והיצירה המקורית.

img165/3353/dada1tt3.jpg

 
אתה עומד נפעם מול הפסל המרשים "המלך משחק עם המלכה" של ארנסט מקס. אחד מאוסף הפסלים הפזורים בתערוכה.
 

img201/4295/king1qo6.gif

 
הציור שהכי הרשים אותי, היה ציור של מוסאן בשם "גטה והמטמורפוזה של הצומח" רציתי להביאו לכאן, אך לא מצאתיו.  תצטרכו להסתפק בדגימות שהבאתי ואותו, ללכת לראות בעצמיכם. הנאה מובטחת לכולם.
 
 
משם נדדנו אל היכל הספר. שנים שלא ביקרתי שם. אני אוהבת לגעת בעבר שלנו. לחוש אותו. שם אתה נמצא בתוך אותו עבר מופלא שלנו.
 
img485/2904/israelmuseaum1vo4.png
 

 
הוקסמתי מסיפורו המופלא של כתר ארם צובא. כתב היד המקראי המדויק ביותר של נוסח המסורה שנכתב בטבריה במאה ה 10 לספירה, היה למושא הערצה בקרב יהודי חלב למן המאה ה – 14 והגיע לירושלים בסוף שנות ה – 50. התצוגה מלווה בכתבי יד מקראיים נדירים משלהי הבית השני ומימי הביניים ,ובחפצי יודאיקה ואסלאם .היכל הספר ,המפלס התחתון
כתר ארם צובא הוא כתב-היד העתיק ביותר של התנ"ך בשלמותו המוכר לנו.
 
ומשירת הים: גוויל תורה לא נודע מן המאה ה – 8.  נוסחו דומה להפליא לנוסח המסורה המוכר מן המִצחָפים המאוחרים (המאה ה– 9 ואילך), והוא חוליה מקשרת בין כתבי–היד הקדומים של המקרא משלהי ימי הבית השני שנמצאו במדבר יהוד
לבין כתביו המאוחרים. 
 
 
אפילו על דגם ירושלים בסוף ימי הבית השני, שהעבר לאחרונה מהולילנד למוזיאון לא ויתרנו. ראיתיו לאחרונה בימי היותי מורה בבית הספר בסוף שנות ה- 80, כשליוויתי את כיתות ו` בטיול השנתי לירושלים… 

אחרי ארבע שעות במוזיאון, הגיעה עת "מנוחת הלוחמות" בביתה של חברתנו. נחנו עם רגלים מורמות ומילאנו את ביטננו בסלט טרי טרי.

לקראת ערב שמנו פנינו אל אולם הקונצרטים של אימק"א, באולם מדהים ביופיו. לאחד מסידרת הקונצרטים בפסטיבל "SOUNDING JERUSALEM" פסטיבל למוסיקה קמרית.

 

img54/8061/dscf3135nn7.jpg

 

img67/3014/dscf3142ta6.jpg

"בין עבר להווה" נקרא הערב ויוחד למוסיקה של ארוין שולהופף, מוסיקאי צ`כי לא ידוע שנספה בשואה. מוסיקה כבדה ועצובה. בנוסף לקטעים של ריכארד שטראוס, ובראמס.

ההרכב המוסיקאלי כלל נגנים מאוסטריה, גרמניה וישראל, בראשם חגי שחם הכנר הצעיר המחונן.
 
 
img520/3605/dscf3146tz1.jpg
 
 
חזרנו הביתה עייפות ומתורבתות קצת יותר (-:
ואני, אגרתי קצת כוח לעמוד מול הימים שעוד נכונו לי.
 
 
* בתמונה העליונה, המזרקה של דושאן