ארכיון חודשי: אוגוסט 2009

כל הטורקיז הזה

 

אנחנו מגיעים לנקודת עצירה, שמוליק מכין אותנו לתצפית "הפתעה"

 עולים במעלה אל נקודת התצפית וכבר אחרי שתי דקות, עוד בטרם הגענו אליה מכה בנו הטורקיז המדהים של אגם/מאגר הז`ינבאלי

ומבצר האנאנורי שנבנה במיקום אסטרטגי חשוב ושולט על כל סביבתו

אני מביטה סביב ורואה שיח שמעולם לא ראיתי כמותו, שערות סוכר ורודות צומחות על ענפים

אני מביטה על סיון שמתחילה לרעוד בכל גופה, מתקפת פחד גבהים משתלטת עליה. הדמעות זורמות בלי שליטה וגם הרעידות. אני מחבקת אותה, מנסה לתת לה קצת תחושת ביטחון, בזהירות אנחנו יורדות בחזרה לכביש

אפילו המכונית בטורקיז

הבנות ממשיכות אל התצפית

הן למעלה ואנחנו מתצפתות במראה שמעל הגשר, שהוא יפה לא פחות

[אני ממש ממש ממליצה לכם ללחוץ על התמונות להגדלה]

מקרוב  

 

ומרחוק

ליד המבצר יושבות כמה נשים מבנות המקום ומוכרות ממרכולתן: גרבי צמר גס סרוגות ביד, הגרביים הסרוגות בצבעים מרהיבים נסרגות רק באזור ההררי הזה. [יותר מאוחר בלילה נקבל גרביים כאלה מתנה]

כשהגשם מתחיל לטפטף, הן מכסות את הדוכן שלהן ביריעת פלסטיק.

בתוך חומות המבצר שנשתמרו בשלמותן יש מכלול מבנים

כנסיה גדולה ומיוחדת במינה מן המאות 17-16  המעוטרת מבחוץ בתבליטים מיוחדים של שריגי גפן

ושרידים של ציורי קיר בתוכה.

אנחנו מסובבים את הכנסיה

החצר טובלת כולה בירוק 

ובפרחים (מיני חוטמיות)

צמוד לכנסיה נחשף מגדל מרובע עתיק מהמאה ה-14, כששיחזרו את המגדל התברר שהוא צמוד כל כך לקיר הכנסיה, עד שהוא מסתיר חלק מהקיר המעוטר

ריחות ורד הבר משכרים

וכך, מעט שיכורים מהריח ומהמראות 

אנו יורדים לכיוון האגם

אנחנו לא לבד שם… בינות למכוניות ולאנשים

מסתובבות להן הפרות הגאורגיות

אף אחד לא מפריע לשני

הפרות לא לאנשים והאנשים לא לפרות

שבת "אחים" גם יחד

כהרגלינו בקודש, סיון ואני לא בוחלות במים

ומזנקות אל תוך הטורקיז המרענן הזה

את המראה שניבט אלי מאמצע האגם אני לא יכולה לתאר לכם

היה זה

היופי בהתגלמותו

והיום השלישי עדין לא תם…

*

התגובות לא עברו, הן כאן

אין לי – יש לי

  אין לי בעיה עם רכבות,
  אין לי בעיה עם גז, למרות שאני משתמשת בחשמל
  אין לי בעיה עם עמודי חשמל,
  אין לי בעיה עם זריקת אוכל,
  אין לי בעיה להשאיר צלחת מלאה
  אין לי חלומות שואה,
  איל לי סיוטים ומחשבות על עליות גג, למרות שאימי התחבאה שם

  אין לי בעיה עם "גסטפו הנקה"

  אין בעיה לקעקע את המספר של אבי במקום כלשהוא בגופי (עוד לא החלטתי היכן).

  ובכל זאת, 
  אני שייכת ל"שם" !

   * * *

  יש  לי בעיה גדולה עם ניכוס השואה והרגשות אליה שאנשים מסוימים מרשים לעצמם לשם     פופוליזם.

  יש לי בעיה גדולה עם אנשים שמנסים לחנך אותי איך כן או לא מכבדים את השואה.

  יש לי בעיה גדולה עם אנשים שחושבים שאלוהי השואה זורח אצלם מהתחת!

  כי אני שייכת ל"שם" !

סווטיצחובילי – Svetitskoveli

סיימנו את הקניות בשוק של חשורי ואנחנו בדרכנו אל הקווקז הגבוה בו נבלה את שלושת הימים הקרובים.

בדרך אנחנו עוברים דרך מטצח`טה –    Mtskhetaבירתה הקדומה של גאורגיה.  מטצח`טה הפכה להיות התחנה המרכזית בדרך המשי שחיברה את הים השחור לים הכספי ומבצרי הגנה נבנו במבואותיה על הדרך הצבאית החוצה את רכס הקווקז (בהם עוד נחזה בהמשך) . יונסקו הכניס את המקום אל הפרויקטים הנבחרים שלו ובעיר נעשות כרגע עבודות טיפוח מאסיביות.

 כל חצרות הבתים מקבלות גדרות עץ חדשות הנותנות לעיר מראה אחיד שלא פוגע בגפנים המשתרגות  לדליות  על מרפסות ובפתחי בתים

אני מציצה אל אחת החצרות בדרך ופוגשת מראה משובב. מי יתנני בחצרי  מראה שכזה.

אנחנו בדרך אל הקתדרלה סווטיצחובילי – Svetitskoveli שאליה עולים מליונים רבים לרגל כל שנה.

רגע של הסטוריה

המסורת העממית מספרת שבימיו של המלך מיריאן( 318-265) התנצרו ראשוני הגאורגים . באותה עת אישה בשם צידוניה שחיה במטצח`טה קבלה מאחיה אליוז שחי בארץ הקודש גלימה , אותה לבש ישו בשעת צליבתו . היא שמרה עליה מכל משמר ובליבה פנימה השתוקקה ללובשה ,  כדי להתברך מקדושתו של הקדוש . בהגיעה לגבורות , גמלה בליבה החלטה לעטות אותה על גופה ועוד בטרם סיימה להתהדר בה , נפחה את נשמתה .

קהילת קודש מטצח`טה קברה אותה בגלימתו של ישו  ועל מקום קברה עלה כפורח עץ ארז לבנון אדיר מימדים . בשנות השלושים של המאה הרביעית , החליט המלך מיריאן לבנות את הכנסייה הראשונה על קברה של צידוניה .

 

להקת ילדים המצטלממים ברקע הכנסיה, שהיא אולי הקדושה ביותר בגאורגיה ובוודאי הגדולה והמרשימה שבהן,  פוגשת אותנו בכניסה.

אפשר לחוש כאן באיזו עוצמה

אנשים מתייחדים מול תמונות הקדושים, נעים בשקט מקודש

מתייחדים

עם עצמם ואמונתם (בתמונה אמבטיית הטבלה)

במבט מזרחה ממטצח`טה  

הזדקרה לעיננו כנסיית  הג`ווארי בה ביקרנו ביום הראשון  

אנחנ ממשיכים אל עבר סכר הג`ינגוואלי שהוא ספק המים המרכזי של טביליסי הבירה

 הגיעה עת

הפיפיטבע

בחסות החרחובינות המכחילות

וארוחת הפקניק בתוך הנופים הירוקים

בזמן שהבנות מכינות סלט אני מצלמת

את שלדי הקולחוזים המשמימים מימי השלטון הסובייטי הפזורים על פני כל הארץ

את הפטל הפורח

על סלע מוגבה פרשנו מפה עליו היתה מוכנה ארוחת הצהרים

שכללה סלט ירקות קצוץ דקדק, טחינה מטובלת לעילא ועילא במטבל ששמוליק הכין

חצ`פורי מסוג מיוחד שהיה ממלוא בסוג של מחית שעועית (לא אהבתי)

וחלבה!

אח, זו החלבה הכי טעימה שאכלתי בחיי. היא עשויה מחמניות, צבעה כהה וטעמה, טעם גן עדן

את הקפה השחור שתינו בתוך הירוק.

שבעים ורגועים היינו מוכנים לפגוש את אחד  המראות הכי יפים שפגשנו בגאורגיה.

שווה לחכות לרשומה הבאה

 

*

שמוליק פרידמן

טל` 0508272935/6

עוצמת השרלטנות

 

לפני כשבועים הציעה לי חברה ללכת איתה לחוות את הטכניקה של "עוצמת הרכות" – נענוע עדין של הגוף, ברטט הקרוב לקצב לבו של העובר: בין 120 ל- 160 פעימות לדקה, שהתקיימה בסדנא פתוחה במושב  קידרון.

 

לא ידעתי הרבה על השיטה, ועדין איני יודעת, אבל המחשבה שמישהו ינענע את גופי בעדינות קסמה לי וגרמה לי להצטרף בשמחה.

 

כשהגענו נאמר לנו שנשתתף בשעור פתוח של ממציאת השיטה דר` טובי בראונינג, בו נשמע הרצאה וטיפול דוגמא. זכינו גם לכרבע שעה של טיפול ניענועים שהיה לי מאוד נעים, אך קצר מידי אפילו כטעימה.

 

לאחר הדוגמית הגיעה הגב` ברואנינג והחלה בהעברת הסדנא.

 

במקום נוכחו כ-40 איש, מהם שבעה שזו היתה להם הפעם הראשונה. כמיטב המסורת בסדנאות ניו אייג`יות, קמנו, נתנו ידיים וקיבלנו "ברכה" [זה הרגע שהחלו אצלי "דינדונגים" בראש, אבל גרשתי אותם במהירות].

 

לאחר מכן, הזמינה גב` בראונינג מטופלת מתוך הקהל (היה ברור שזה נעשה בתאום מראש ובהסכמה ברורה) והחלה לראיין אותה (Intake).

 

מה אומר ומה אגיד, בחלומות הפרועים שלי לא ציפיתי לאינטייק פולשני שנכנס לפרטי פרטים וכל זאת לעיני קהל, שחלקו נמצא בסדנה מעין זו בפעם ראשונה.

 

אוזני הצטלצלו מהדברים ששמעתי – אישה שהיתה ילדה מנוצלת, מוזנחת, שראתה את אביה עולה בלהבות מול עיניה והיא קצרה מלהושיע… ועוד כהנה וכהנה סיפורי זוועה שעורי סומר רק בהזכרי בדברים.

 

ואני שוב מדגישה, כל זאת מול  קהל, כמו בהצגת רחוב זולה, או באונס, או בלשון אחרת, רצח בשידור חי למול עיני הקהל המשתומם שחלקו נכח ב"טקס" כזה פעם ראשונה.

 

אין לי מושג מה חשבה הגברת בראונינג שהרשתה לעצמה לפרק כך אדם מול קהל לפירורי אבק.

 

לי נראה שזה נעשה בצורה "פושעת" שלא חושבת על התוצאות שיכולה חשיפת פצעים כזו לגרום לאותה אישה ולנוכחים בקהל שחלקם "מסומנים" בעצמם ע"י חוויות כאלה ואחרות.

 

יתרה מזאת, תוך 20 דקות, מקסימום חצי שעה, איבחנה הגב` בראונינג את המטופלת ומצאה בדיוק את הבעיה שלה. ועכשיו, אפשר היה לגשת לטיפול האמיתי – הנענועים שדרכם יפתרו כל הבעיות של המטופלת.

 

 

IMG_1195
 

מה עם התחושות הקשות שהיא יצרה לי ולקהל נוסף שנכח שם?

 

לצידי בקהל ישבו שתי נשים, שהסיפור הזה גרם להן לפרוץ בבכי מר. הבטן התהפכה לי מכל משפט, שאם הייתי מעלה שכמותו אצל הפסיכולוגית שלי, יש להניח שהיינו מקדישים לו לפחות שלושה מפגשים.

 

מי שומר עלי, כקהל שמעולם לא היה שם לפני כן, שאני לא אפגע? שהסיפור הנפרש לפני לא יפתח אצלי פצעים ישנים?

 

הכניסו אותי לתוך סיוט, סרט אימים, מבלי לברר איתי אם אני בכלל רוצה להשתתף בו. בשלב מסוים, לא יכולתי יותר לשבת שם ויצאנו מהחדר. לקח לנו כמעט שעה להתאושש ממה שהיינו שותפות, שלא מרצון, בו. [גם לא נתבקשנו לשמור על סודיות. א` ב` של כל טיפול קבוצתי]

 

אני חייבת לשאול, איפה פה האחריות של המנחה למשתתפים, למטופלת (ששוב אני חוזרת, הסכימה מרצונה להשתתף), לתוצאות המאוחרות שיש לטראומה כזו שחוותה. האם בפגישה אחת קצרה אפשר לאבחן אדם?!

 

האם בסדרת נענועים (בחלק זה יצאנו) אפשר לפתור בעיות שמלוות אדם כחמישים שנה?!

 

יצאתי מזועזעת, ואני עדין מזועזעת שבועיים אחרי.

 

 

* אני חייבת לציין שאין לי דבר נגד טכניקת הנענועים שאותה חוויתי כנעימה מאוד

 

** על התענוג הזה התבקשנו לשלם 90 שקלים, כי הוא בא "מפי הגבורה" בכבודה ובעצמה!

 
*** צילום סיון

חום אוגוסט

את חום יולי עברנו

עכשו אנחנו בתוך הליבה של חום אוגוסט

הילדים שוב פה

מוכרחים להפיג את החום

אין דרך יותר טובה לעשות את זה

ממשחקי המים

 ממלאים את הבריכה ומכניסים לתוכה את המגלשה

ויש לנו "מיני מיני מיני" פארק מים

רז "דוחף" את רום 

שמלוא גופו מכלה את המקום בבריכה

[בריכות שכאלה לא מתחשבות בכך שנכדים גדלים עם  השנים]

רז מחרה אחריו 

 כשרום גולש אני נרטבת כולל המצלמה

כשה"רבע עוף" גולש, טיפות המים עושות טובה שהן מתרומות לגובה 10 סנטימטרים  מעל דופן הבריכה

כמה כייף יכולים מים רעננים לגרום ביום קיץ חם

 האפנדי הקטן תפס פוזה!

לקראת ערב אנחנו הולכים לגן המשחקים

  

כשהאחד שוכב 

השני יושב

גם בחום הם נהנים

אותי תשאירו בבקשה במזגן כל הקיץ 

מודל לחיקוי

הנסיון עולה די יפה

יש מקום לשיפור

 רז מתנדנד בחוסר ביטחון על הגלגלת

המוטוריקה שלו עדין לא מספיק מפותחת

הוא מנסה עד שהוא נופל ומגיע אלי בפנים בוכיות

הערב היורד מסמן לנו שהגיע הזמן לשוב הביתה

אפילו גדרה נראית יפה בשקיעה

מחר, יום חדש, פעילויות חדשות

מחר אמא ואבא באים לקחת אותם הביתה

הם מופתעים לגלות שהם בכלל לא כל כך חסרים להם

בשבוע הבא נשוב ונפגש ליום כייף בשוקולדיה של אביטל

הפעם שלושה נכדים ביחד

השוק של חאשורי ועזרא גואטה

 

התעוררנו בבוקר השלישי לזריחה יפיפה בכסות עננים

 

 עד שסיון חזרה מטיול הבוקר שלה, החלט פה אחד שדי ל – "האבסה" !

בצהרים, נעצור בתוך הנוף הפראי לארוחת פקניק קלה.

כדי לעשות פיקניק בשטח צריך מוצרים?

צריך!

וכך, נסענו לחאשורי לעשות שוק

השוק של חאשורי"זו אורגזמה למי שאוהב לצלם. אורגזמה טוטאלית למצוא כאלה נופים אנושיים בסיטואציות שלא היתי חולמת עליהן בארץ." ע"ע סיון 

הכל מכל בכל אפשר למצוא בו

הדוכנים בתוך השוק המקורה צפופים ומלאים בכל טוב

אתה מהלך כמו בתוך כוורת, קשה להחליט לאן להסתכל קודם

או באיזה ריח להתמקד

בנחיריים מתערבלים ריחות 

עם טעמים 

וצבעים

כשאני יוצאת מתוך השוק המקורה אל השוק הפתוח, המראות מחזירים אותי פעם אחר פעם לימים רחוקים. המראות האלה מעוררים בתאי המוח שלי תמונות אחרות, כלל לא דומות ובכל זאת דומות.

שנות השישים, עיר פיתוח דרומית. עזרא גואטה  ממושב עוזה השכן, מגיע אלינו הביתה עם תבנית ביצים טריות שאסף מהלול שלו בבוקר

עזרא היה מגיע אלינו מידי עשרה ימים בקביעות שנים רבות, עד שהזדקן, או התמדרן או סתם, עד – שפשוט הפסיק להגיע.

לעזרא היה טנדר מרשים, אין לי מושג איזה, אז עוד לא הכרתי שמות של מכוניות מלבד אמבולנס "וויליס", שאותו נהג אבי. כשהצצת לתוך הטנדר, התגלה לעיניך עולם מופלא של ערמות ביצים בצד אחד וכלובים עם תרנגולות מקרקרות בצידו האחר. תרנגולת הוא גם מכר, והקונים, היו הולכים איתם למשחטה שהיתה מאחורי "12 חנויות", כך קראנו למרכזון שהיה לא רחוק מבית הספר שלי. אחרי הלימודים, לפעמים, הייתי נגררת אחרי הילדים שנהנו להציץ במלאכת השחיטה ובשלוליות הדם והנוצות שהיו סביב למבנה. תמיד היה בתוכי מאבק בין המראות שהיו לי קשים, לבין הסקרנות והלחץ החברתי…

[אמא שלי לא היתה שייכת לקוני העוף של עזרא. אצלנו את העוף קנו נקי וחתוך בקצביה של חיים. חיים ידע בדיוק איך ומה אמא אוהבת וכשהגענו אליו, כל יום חמישי, עמדו חלקי הבשר מוכנים ומזומנים לפי בקשתה]

בגאורגיה את התרנגולות

 מסיעים לשוק בעגלול

את החזירים במריצות

או בבאגז 

 אבל הכי אהבתי את האנשים שם

נוף אנושי מרחיב לב

אנשים חמים 

 חרושי קמטים וימים

 לפעמים קצת הזויים (האדם החושב…)

 אבל תמיד תמיד

 IMG_2323

מחייכים

*

תודה לסיון על התמונה האחרונה  

*

שמוליק פרידמן

טל` 0508272935/6

אוכל קדימה אוכל

האוכל בגאורגיה זו חגיגה בלתי נגמרת, גורמה – אל תחפשו פה, זהו אוכל בסיסי, טעים ומשמין עד בלי די. הרבה בצקים, הרבה שמן והרבה הרבה כוסברה (איכס) שנכנס כמעט לכל מאכל. אין דבר כזה לחטוף סנדויץ ועגבניה או מלפפון, המינימום הם החצ`פורי והחינקלי.

במסעדה האדומה בריקוד של טעמים ושל הגוף

לגורי הגענו חצי "מתות" אחרי שטיפסנו לאופלציכה ומורעבות. השעה היתה כבר כמעט שלוש ואת ארוחת הבוקר שלנו אצל דינה בשש בבקר הקיבה שלנו בכלל לא זכרה. התיישבנו במסעדה אדומה, ולא, זה לא "בורדל", למרות שזה אולי נראה קצת כזה…

פה פגשתי שנים מהמעדנים "הכי הכי" שפגשתי בגאורגיה

דויד הנהג שלנו ובקבוקי "משקה האלוהים"

כאן התמכרתי לראשונה לבקבוקי השתיה בטעם לימון ואגס. זה לא המשקה שאנחנו מכירים מהבית. זה משקה בטעם גזוז של פעם. הגזוז שכולנו, או לפחות בני גילי זוכרים מהילדות שלנו. מהימים שהיינו הולכים לקיוסק השכונתי, וקונים כוס גזוז ישר מברז אל הכוס בעשרה גרוש.

אח, איזה טעם ממכר, לאורך כל הטיול שתית בקבוקי גזוז שכאלה.

DSC_0880

ואז זה הגיע, לפני הונחה צלחת שלא זיהיתי בה דבר מלבד חצילים מטוגנים. היו אלה חצילים מגולגלים כשבתוכם מחית אגוזים ושאר מיני טעמים שלא ידעתי לזהות, שהתפצחו על לשוני כבשו את החיך והפעילו בי כל בלוטת טעם קיימת בריקוד סוער ומרגש.

גם העיגולים הירוקים האלה שאתם רואים בינהם, היו לי חגיגת טעמים סוערת. אלה כדורי תרד עם עלי מנגולד כם גבינה ואגוזים ועוד מיני טעמים שאני לא מכירה. זה טעים אנשימים, טעים שבא לבכות.

 עכשו יבוא הקטע שסיון לא תסכים איתי. זה היה לטעמי החצ`פורי הכי טעים שאכלנו בכל גאורגיה. וכל כך למה? החצ`פורי הזה, הבצק שלו היה קליל, קריספי ובנוסף לגבינה שהיתה בתוכו, היתה מעליו גבינה שנחרכה קצת בתנור. מעדןןןןןןןןן, אני עדין יכולה לראות את הכוכבים מתנצנצים לי בעיניים בכל ביס וביס שנתתי בו… ונתתי!  אל תשאלו אותי מה עוד אכלנו כי אני לא זוכרת. חטפתי אמזיה זמנית מרוב טעימוּת.

ובתום הארוחה  

 פצחו המקומיים (רק הגברים) שהתרגשו לביקורם של 11 עלמות ישראליות בריקודים ואנחנו הצטרפנו

  אל חגיגת מוסיקה (שנמצאת אצלי פה על  המחשב ואם הייתי יודעת איך מעלים אותה לפה, הייתי שמה לכם אותה ברקע)

DSC_0893

  וחושים

אפשר היה להמשיך עד אין סוף אילולי אדון זמן.

בשעת ערב, מוקדמת יחסית, הגענו למלון שלנו בבאקוריאני. העייפות של היום הראשון חיסלה אותי, טעמתי כזית מארוחת הערב וזחלתי ממיטה

ארוחת בוקר בבקוראיני

DSC_0997

מי שקרא אצל סיון כבר יודע שארוחת הבוקר שלנו  כללה כל טוב כולל, עוף וציפס

DSC_0993

ושאריות גיבץ, הכי טעים שאכלתי מימי, מארוחת הערב של יום אתמול. סיון אמרה שהוא מזכיר לה את הגיבץ שסבתא שלה מכינה.

DSC_0991

 בכלי הלבן עם הפרחים – שמנת ולידו קערה כחולה מלאה בסוכר. אם חלילה מישהו יטעה לשכוח את הקשר בלתי נפרד בין שמנת וסוכר… [בחזית התמונה נראים סימנים חצ`פורי שיצא חם וטרי מהתנור :-)]

אני מתענגת על חתיכת עוגה  פושטית ושמנת כמו של פעם
אמיתית כזו… שמנת שכבר לא מצליחים לשחזר אצלינו, גם כשכתוב על הגביע או הקופסא "שמנת של פעם". כל כפית מתגלגלת אצלי על הלשון באלף התפצחויות של בלוטות הטעם. כמו פעם, ממש כמו פעם.

בצל סוכת גפנים

שעת צהרים לוהטת, הקרירות והגשם הרענן של הבוקר כבר נשכחו מזמן. העליה לורדזיה לפנינו, אך השמש הקופחת על ראשנו ומזכירה קיץ ישראלי שולחת אותנו אל סוכת גפנים מדהימה באמצע הכלום. במרחבי הירוק שמחוץ לערים רואים בית פה ובית שם ובכל אחד מהם סוכרת הגפנים המבורכת.

אנחנו מגיעים את אחד הבתים האלה לארוחת צהרים קרירה

DSC_1249

השולחן מחכה לנו

 DSC_1246

כאפריטיף אנחנו מקבלות

DSC_1247

גבינה מקומית שמחוררת כמו ספוג (לא אהבתי)

   

 DSC_1251

סלט מירק הגן, מלא מלא מלא בכוסברה (מה יש להם מכוסברה לגאורגים האלה)

DSC_1252

וחצילים נהדרים שגם מהם נאלצתי להוריד את הררי הכוסברה

ואז…

DSC_1254

הגיעה מנת הדג הכי טעימה שאכלתי מימי, ואכלתי דגים. דגי פורל  שטובלו כזית, הונחו לכמה דקות על האש ומשם מיד אל הצלחות שלנו.

וואי וואי וואי, איזה טעם גן עדן! אני בטוחה שסיון ועלווית תסכמנה איתי פה אחד!

ואם חשבתם שכאן תסתיים הארוחה – טעיתם

DSC_1259

הנה עולה לה צלחת גדושה בבשר כלשהו (צבי אם אני לא טועה), מעליה נמסה גבינה צהובה וחתיכות פטריות פורטובלו… מה אגיד ומה אדבר?! לא יכולתי לגעת בזה כי הבטן שלי פשוט היתה מלאה עד גדותיה בפורל ובשאר "חטיפים" שלא יכולתי להמנע מהם [אם תשימו טוב לב, תראו ברקע חצ`פורי שארוחה בלעדיו היא לא ארוחה, ולא חשוב אם זה בוקר ערב או צהרים… גם פה החצ`פורי היה טעים להפליא, טעמתי כזית]

DSC_1265

וכך בצל סוכת גפנים קרירה, יושבות להן 11 נשים מתפוצצות מבליסה בלתי נגמרת ולא יכולות לזוז. רק המחשבה שהעליה לורדזיה תוריד מאיתנו את עודפי המשקל שצברנו בארוחה הזו, הצליחה להזיז אותנו מהמקום.

היתה זו אחת החוויות הכי יפות וטעימות שזכינו לה בגאורגיה. בעבור הדג הזה, הייתי קמה עכשו חוזרת לגאורגיה.

תם פרק האוכל הראשון