ארכיון חודשי: מאי 2007

הנרייטה הרץ

 

מִתְקַבַּעַת בְּעֵינַיִךְ

בַּפְּרָחִים הַמִּתְהַדְּרִים

עַל רֹאשֵׁךְ

כְּשֶׁגָּבִיעַ הַיַּיִן שֶׁבְּיָדֵךְ

מֵאִיר מִתּוֹכֵךְ

אָרִיסְטוֹקְרַטְיָה אִינְטֶלֶקְטוּאָלִית

שֶׁלֹּא יָדְעָה לִקְרֹא

מַפָּה.
 
 
 

  *    בעקבות סיור בתערוכה

250   שנה לבית החולים היהודי בברלין

 

 

 

הנרייטה הרץ

רעייתו של מנהל בית החולים היהודי בברלין,

בסלון שלה נפגשו אנשי רוח גרמניים- יהודים ונוצרים

מעל לכל הפרק בתערוכה בו מופיעה תמונתה, בין היתר כתוב –

הסיבות לשואה!

 

עליה בויקיפדיה

 

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A0%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%94%D7%A8%D7%A5

 

 

* התמונה צומה במצלמת הפלפון שלי בתערוכה – מתנצלת על האיכות

 

* תרגיל מתוך סדנת כתיבה

מודעות פרסומת

שָׁבוּעוֹת

 

מִתּוֹךְ לָבָן 

צָפִים אַלְפֵי גְּוָנִים

שֶׁל בַּיִת נֶעֱזַב

וּמִתְרַחֵק

 

אִמָּא בַּמִּטְבָּח

רוֹקַחַת תַּבְשִׁילֶיהָ,

מוֹשִׁיטָה יָדִי לָגַעַת

רִיק

 

אַבָּא אֶצְבָּעוֹ מוֹשִׁיט

לַטְּעִימָה, רַק אַחַת

מְחֻיֶּכֶת.

מְנַסָּה לִתְפֹּס עוֹד רֶגַע

מִתְפּוֹגֵג

 

מֻקֶּפֶת יְלָדִים

בִּטְעָמִים שֶׁל בַּיִת

וּמֶרְחָב,

מְלֵא זִכְרוֹנוֹת

 

24.5.07

סיפורו של שיר… במיוחד לאודו

בדרך כלל אני לא נוהגת להסביר שירים שאני כותבת, אבל הפעם אחרוג מנוהגי זה…
 
בימי רביעי אני משתתפת בבית אריאלה בסדנת שירה בהנחיית המשוררת רחל חלפי.
השבוע היא שלחה אותנו אל מחוץ לכיתה (לעשר דקות) להתחבר למשהו שאנחנו רואים, חווים ולחזור ולכתוב על זה.
 
ממול לכיתת הלימוד נמצא האודיטוריום. כשיצאתי מהכיתה, שמעתי מתוך האודיטוריום קול של מלאכים ששר בשפה לא מובנת… ניסיתי לזהות, לא הצלחתי.
נכנסתי לאודיטוריום, על הבמה עמדה זמרת בשמלה תכולה מדהימה ושרה. ושוב ניסיתי לזהות את השפה ולא הצלחתי. שאלתי מישהו באיזו שפה זה, ונעניתי שזה ברומנית…
 
בהבזק של שניה צצו לי מראות מול העיניים, מראות ילדותי…
חברת ילדות שלי שעיניה תכולות… זוג הורים רומנים, עולים חדשים, חסרי בטחון, ולא מְעֹרִים בהווי הארץ. אביה היה חייט, אימה עקרת בית. השפה שדיברו בה בבית היתה רומנית… וגם איתי, החברה, הם דיברו רומנית, למרות שלא הבנתי מילה.
היא תמיד נשאה עיניה בהערצה אל ביתי, הורי, בקצת קנאה על כי הורי העולים הותיקים כבר הפכו להיות "מלח הארץ"
השפה, המראות, התמונות האלה הולידו את השיר "קולות"
 
היו אלה קולות מילדותי שנשאו אותי אל השיר הזה…

שבועות בפתח – רשומה לא מומלצת לכל עושי הדיאטות למינהן

 
בשבוע שעבר סיים "הבן יקיר לי" את האימון המתקדם והפך לחייל מן השורה. כל תפילותי שהאימון הזה לא יסתיים כשלו, והשבוע הוא הצטרף לחברים באחד ממוצבי צה"ל אי שם.  מהשבוע שעבר מפלס החרדה שלי עלה פלאים ואני מקווה לעבור את השנתיים פלוס הצפויות לי בשלום. אם לפעמים תרגישו אי אילו ויברציות בלתי נשלטות מכיוון הבלוג, תדעו שסולם החרדה שלי עלה ל- 10 בסולם ריכטר.
 
בשבת קיבלתי ממנו SMS, שפת התקשורת של בני הדור הצעיר.
"תכיני אוכל נורמלי לחג השבועות"
כשאלתי למה הוא מתכוון, ענה לי " תפוחי אדמה ובטטות בשמנת, לזניה עם זיתים ולא עם פטריות, ועוגת מוס שוקולד לבן עם תות שדה"
בתור ילד המכור לעוף ותפוחי אדמה הופתעתי לטובה
 
מחר יהיו כאן כל ילדי ונכדי – עשרה איש, לא נורא לארוחת חג. אבל המקרר שלי נראה מלפני רבע שעה, שבו הגיע המשלוח מהסופר, כמו מקרר המוכן למלחמת 30 השנים…
הוא מלא עד גדותיו בשמנות מתוקות וחמוצות, גבינות דלות שומן ועתירות שומן… גבינות עיזים, פטה כבשים, שוקולדים, מעדנים, ירקות, פירות ועוד ועוד ועוד…
 
 
השנה החלטתי ללכת על דברים חדשים, ולא על תפריט הקבוע שלי בחג השבועות ולצמצם… לא להתפרע יותר מיד, כי אני תמיד נשארת עם טונה של אוכל, למרות שהילדים לוקחים מעשר.
 
אז מה בתפריט?
 
לזניה גבינות, עם זיתים לבקשת זיו
פשיטדת ירקות של פסקל פרץ
תפוחי אדמה ובטטות בשמנת
סלט כרוב סיני
סלט חסות עם גבינות
 
קינוח גבינה מהירה שמצאתי בפסטו
 
עוגת מוס שוקולד לבן עם תותים
עוגת גבינה אוסטרית שהופיע בשבוע שעבר בידיעות
 
על מרק החלטתי לותר הפעם
 
בלי מרשם עוגת המוס האהובה על זיו אי אפשר.
זו עוגה ללא סוכר
 
 
img440/7707/ma3811uga1bk5.jpg
 
 
הכי נוח להשתמש בתבנית קפיצית, זה מונע נזילות ונפתח בקלות.
 
החומרים:
 
3 קופ` שמנת מתוקה (אני משתמשת ברגילה, לא בעמידה)
3 חבילות שוקולד לבן (של 100גר`)
ו חב` עוגיות אוסם בטעם חמאה
ו שקית (14גר`) ג`לטין
חצי קילו תותים
כוס חלב ומעט ליקר אהוב עליכם
כוס חלב
 
אופן ההכנה:
 
לטבול את העוגיות בחלב עם הליקר ולפזר בתבנית בשתי שכבות (למהדרין, לטחון את העוגיות ולערבב עם 100 גר` חמאה ולשטח בתבנית)
 
לשבור את השוקולד הלבן לקוביות, לתוך כלי עמיד במיקרו, להוסיף כוס חלב ולהמיס במיקרו (אצלי דקה וחצי מספיקה)
 
להמיס את הג`לטין לפי ההוראות המדויקות שעל הקופסא ולהוסיף לשוקולד המומס.
 
להקציף את שלושת  קופ` השמנת המתוקה לקצף יציב.
לערבב יחד עם עיסת השוקולד ולשפוך לתבנית על העוגיות
 
להכניס למקרר לפחות לארבע שעות, עדיף ללילה.
 
את התותים, מרסקים בבלנדר לרסק סמיך
ושופכים לכל אחד על פרוסת העוגה שלו. אפשר כמובן גם להגיש בכלי במרכז השולחן ושכל אחד יקח לעצמו כַּאֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ
 
 
תהנו מחג השבועות ומעדניו, ולא לחשוב על הדיאטה עד אחרי החג.
 
חג שמח
 

שְׁנַיִם

 

אַתָּה נִשְׁאַרְתָּ שָׁם

וַאֲנִי, מְעוֹפֶפֶת

בִּכְנָפַיִם שֶׁנִּסִּיתָ לִכְרֹת

אֶל מַרְאוֹת

טְעָמִים וְרֵיחוֹת

שֶׁמָּנַעְתָּ מִמֶּנִּי

בְּחוֹמוֹת

שֶׁל סִכְלוּת 

*

 

בַּמַּרְאָה  שֶׁשָּׂנֵאתִי

נִגְלֵיתִי מֵחָדָשׁ

בְּיֹפִי

שֶׁנִּבַּט בִּי מִתּוֹכְךָ

 

16.5.07

 

 

סיפורה של משפחת אקר (Akker) – משפחתה של אימי

 

סיפורה של משפחת אקר (Akker)

 אפינגדם  (Appingedam)

הולנד

 1575-1943.

 

 

img527/5909/26669373ww2.jpg

עומדים מימין לשמאל:
היימן אקר, יהודית אקר-זווארט, איזק אקר, לני פרגר-אקר;
יושבים: קרולינה אקר, אהרון-יעקב אקר, הנרייטה אקר (יולי 1941)

אפינגדם

אפינגדם נמצאת בצפון-מזרחו של גליל חרונינגן, לא הרחק מהעיר דלפזייל ומנהר האמס (Eems). בשנת 1327 קיבלה אפינגדם זכויות עיר. מראשיתה, היתה מקום סחר ושימשה כמרכז מסחר אזורי. במאה העשרים התפתחה גם תעשיה. (אם הנכם קוראים הולנדית, אפשר לקבל מידע באתר זה).

הקהילה היהודית באפינגדם היא מן העתיקות באזור. ב – 1563 קיבל יוסט מוסקן היהודי (Jest Muesken de Joede), שמוצאו מפראג, את אישור ראשי העיר לשבת במקום עם משפחתו במשך שש שנים, ולנהל בנק הלוואות. סך היהודים שישבו באזור במאה ה – 17 היה מצומצם. במשך המאה ה – 18 התפתחה הקהילה, ורבים נהו אליה. המצב הכלכלי היה טוב למדי, בזכות מסחר החרסינה בה עסקו חלק מהיהודים. עיסוקים אחרים של יהודי אפינגדם היו: כספים, מסחר בבהמות ומסחר בעורות.

במאה ה – 19 התגבשה הקהילה. בית הכנסת בדדייקסטראט (Dijkstraat) ששימש את הקהילה מאמצע המאה, היה כבר קטן מהכיל את הקהילה. ב- 1801, נבנה בית כנסת חדש בברורסטראט (Broerstraat), ובשנים 1814-1813, בעת המלחמה נגד נפוליאון, שימש כמחסן לאבק שריפה.

בשנת 1859, למדו בבית הספר היהודי 24 תלמידים; בשנת 1896 – 42 תלמידים. הלימודים התקיימו בקבוצות אחדות, אך היה מורה אחד. המורים בקהילות קטנות שימשו גם בתפקידי חזן, בעל תוקע, שוחט, משגיח כשרות, מוהל, עורך נישואין, דרשן וכיו"ב. כמו כן, שימש כמזכיר הקהילה… בעניי העיר טיפלה מועצת עניים עירונית, שבוטלה בשנת 1928, דבר שלימד על מצבה המשתפר של הקהילה.
ב – 1941 נמנו 24 מקצועות בין יהודי אפינגדם.

תקופת השואה

בית הספר היהודי פעל עד למועד הגירוש. יהודי אפינגדם גורשו עם שאר יהודי חרונינגן, כנראה באוגוסט 1942. רק חמישה אנשים הצליחו להסתתר, ורק אחד מהמגורשים נותר בחיים ושב בתום המלחמה.

את בני משפחת אקר ניתן למצוא באפינגדם כבר משנת 1796. בשנה זו נולדה באפינגדם Goudsmit-Goldsmith Filippus Frouwke, אם סבתו של סבי. יש להניח שהוריה היו שם עוד בטרם נולדה, כך שהמשפחה נמצאת במקום החל במחצית השניה של המאה ה- 18. גם סבתו של סבי Roosje Goudsmit-Goldsmith, נולדה במקום בשנת 1827. עם נישואיה ל – Heiman Akker בשנת 1858, עקרה עימו למקום בשם (Enkhuizen) אנקהויזן, שם היה היה האב חזן הקהילה. עם השנים פתח מפעל למברשות, אותו המשיכו לפתח בניו. בית החרושת שוחזר במוזיאון המקומי באנקהויזן, ועובד כיום באותן שיטות עבודה שעבדו בו במאה שעברה. אם המשפחה היתה אישה פעילה וידועה מאוד באזור, ועד היום ניתן למצוא תמונה שלה במוזיאון המקומי באנקהויזן.

img209/8916/75158229yr0.jpg

 

כתבה בעיתון המקומי על המפעל נמשוחזר ועל ההסטוריה המשפחתית

 בתמונה, סבת סבי Roosje Goudsmit-Goldsmith

סבי חיים אקר (Heiman Akker)

אביה של אימי נקרא על שם סבו והיה ראש הקהילה היהודית באפינגדם. הוא היה מורה, חזן ושוחט. את כישורי החזנות ירש הוא מסבו. הקהילה בתקופתו מנתה 80 איש. הם גרו בבית ליד בית הכנסת (תמונה משנת 1970, הבית ליד ביה"כ זהו ביתה של אמי), שניתן על ידי המדינה לראש הקהילה.

 

&nb
sp;

img120/3272/12204319ki7.jpg

 

הכניסה לבית הכנסת

 

img521/6799/70838748rk6.jpg

 

פנים בית הכנסת

בספר קהילות הולנד, מצוין כי סבי היה החזן האחרון של הקהילה. עם קבלת ההוראה להתרכז בתחנת הרכבת ולנסוע למחנה המעבר ווסטרבורק, במזרח הולנד – יצא האב עם כל המשפחה, בראש כל הקהילה, אל הלא נודע…

 

 

img515/8153/83718568xm7.jpg

קטע מספר הקהילות

לפני כשנתיים, נודע לי, כי בעת המלחמה היו נוהגים ראש הקהילה הפרוטסטאנטית, ראש הכפר וסבי, להפגש פעם בשבוע ולדון בענייני המקום. עם תחילת המלחמה, המשיכו המפגשים, אך הם נעשו בסתר… לאחר המלחמה, נשארו רק חמישה מאנשי הקהילה בחיים, אחת מהן היתה אימי, שהיתה במחבוא עם עוד שתיים מבנות המקום. כהוקרה על פועלו למען המקום והקהילה היהודית, נקראים גן ילדים ורחוב על שמו.

 

 

img515/6708/86276852hp5.jpg

שלט הרחוב על שמו של סבי

 

ברחבת בית הכנסת הוקמה אנדרטה לזכר בני הקהילה. במקום עורכים כל שנה, בערב שחרור הולנד מהנאצים (4 במאי) טקס זכרון. ששת השמות הראשונים הם של בני משפחתה של אימי:
* אהרון יעקב אקר ז"ל (אח)
* קרולינה אקר ז"ל (אחות)
* היימן אקר ז"ל (אבא)
* יהודית אקר-סווארט ז"ל (אמא)
* הנרייטה אקר ז"ל (אחות)
* איזק אקר ז"ל (אח)



האנדרטה

 

img517/1678/51946156db4.jpg

 

על נשים ו"הקזת דם" – סיפורי הפעם הראשונה…

 
בעקבות רשומות של "תנועת בראון"  של "שירה 1973"
שהגו את הרעיון לשתף בסיפורי הפעם הראשונה המחזוריים שלנו, הצטרפתי גם אני…
 
זה קרה אי אז בשלהי שנת 67, הייתי כבת 14. המלחמה ההיא ותרועות הנצחון כבר היו מאחורינו. אחרי שחרשנו בטיולים את ירושלים והגדה המערבית מחברון ועד לשכם, אחרי שטיילנו בעזה וברפיח, שבנו לטייל גם בארצינו המקורית, זו בגבולות שלפני 67.
 
כמדומני, היתה זו אחת מהשבתות של אוקטובר, היה עדין חם אבל לא מאוד, יצאתי עם חברתי והוריה לטיול בנגב… בסופו של יום מתיש, כשאני מלאה באבק המדבר משערות ראשי ועד לתחתוני, עצרנו להפסקה אחרונה בטרם שמנו פעמינו הביתה, בפונדק באזור מצפה רמון… הלכנו לרוות צמעונינו בבקבוק גזוז, ובאותה הזדמנות ניצלתי את השירותים המוזנחים  דאז כמו היום, להטיל את מימי… כמו ילדה מסודרת, יצאתי לטיול הזה עם נייר טואלט מהבית והוא הלך איתי גם לשירותים…
כמו שאני מתיישבת על האסלה, חשכו עיני, כתם חום הציץ אלי מתוך התחתונים המופשלים. לא היו לי שום סימנים מקדימים, לא הרגשתי כלום, ואני רחוקה מהבית במרחק של שעתיים לפחות… אני לבד, באמצע המדבר, לא יודעת מה לעשות, איך לאכול את זה, והבושה כיסתה את פני והאדימה אותם כלהבה בשניות… אנא אני באה? מה אני אני עושה? אשרי נייר הטואלט שאמא הקפידה לשים לי בתיק… גילגלתי לי כמה שכבות של ניר ושמתי בתחתונים, ובזהירות כדי שאף אחד לא ידע וירגיש חזרתי לרכב. לא אמרתי מילה לאיש, חברתי שאלה אותי מה קרה, ואני עניתי כלום! לא נשמתי כמעט כל הדרך בחזרה, חששתי שמישהו ידע וירגיש. כשהגענו הביתה, חיכיתי שכולם יצאו מהרכב, ואני יצאתי אחרונה… הלכתי הביתה בזהירות ובפחד גדול שמישהו עלול לראות משהו.
 
רצתי לשירותים, נוכחתי שהכל יושב במקומו… התקלחתי ולאחר מכן, לקחתי את צמר הגפן שאימי נהגה להשתמש בו לצרכיה היא ושמתי לי. לא אמרתי לה מילה… אחרי יום או יומיים כמדומני, היא שאלה אותי אם קיבלתי, היא בוודאי שמה לב שחבילת הצמר גפן נעלמת לאט לאט, ואני כולי סמוקה מבושה עניתי לה שאכן. אני לא זוכרת שאימי עשתה מזה סיפור גדול. אני כן זוכרת את הנסיונות שלי כנערה, המתנסה בסוגי התחבושות של הימים ההם, שהיו ונראו כמו גוש בטון שתקוע לך בתחתונים, ובסופו של דבר חזרתי אל חבילות הצמר גפן החודשיות…
 
לימים, משקיבלה ביתי את המחזור החודשי, הרגשתי כולי גאוה, קניתי לה שלל תחבושות רכות ונעימות שהיו כבר בשוק (לא כמו התחבושות של זמני…) ונתתי לה לבחור את מה שהכי התאים לה.
 
אני כבר בת 54, ועדין כל חודש כמו שעון, אני מקבלת מחזור. האמת, כבר נמאס לי, בכל זאת 40 שנה זה מכובד, אפשר כבר להגיד שלום ולהפרד יפה. אבל  חברות וגם הגנקולוג אמרו לי שככל שיתארך זמן המחזור, סימני גיל המעבר יהיו קלים יותר… אם זה התנאי, אני מוכנה להמשיך עוד כמה שנים, כי התקפי החום ומצבי הרוח של חברותי, נראים לי יותר נוראים ממחזור של כמה ימים בחודש.
 
ואיתכם הגברים סליחה,
הפעם זו רשומה נשית לחלוטין…
ברשומה הבאה, אחשוב גם עליכם.
 
*
הציור
ילדה מול מראה  מאת נורמן רוקוול