ארכיון חודשי: פברואר 2006

אבא

 
הָיִיתָ הַיּוֹרֶה שֶׁל חַיָּי
פֶּרֶץ גִּשְׁמֵי בְּרָכָה
שֶׁל הוֹרוּת,
מֻמְטָרִים בִּמְשׂוּרָה
 
גִּשְׁמֵי זַלְעָפוֹת
יָמִי סְעָרָה
הִרְחִיקוּ הֲבָנָה,
מְסִירוּת
בִּלְתִּי מֻשְׂכֶּלֶת
מַכְנִיעָה
 
בְּמַּלְקוֹשׁ חַיֶּיךָ הִתְפַּיַּסְנוּ
בְּגֶּשֶׁם אַחֲרוֹן נִרְטַבְנוּ
חִיּוּכִים
זַרְקוֹר תּוֹבָנוֹת
מֵאִיר תוֹדָה.
 
נכתב ב – 23.1.04
שודרג היום 23.2.06
לרגל העליה לקברו של אבא.

שפתיים אש ייצקו

 
שִׂפְתוֹתַיִם למסע יצאו
על המצח, העיניים, קצה האף
והשפתיים – לאיטם הילכו
מצואר אל קו שדיים
שביל של אש יצרו,
בשקיקה על בטן
להבות פרצו.
לשונות של אש רוטטת
לאיטם בין ירכיים
בריקוד פצחו,
פנים הברך
שוק כמו ירך
בתבערה נִשְׁבּוּ,
בין קרסול לכף הרגל 
ליהטו הן בְּדִּגְדּוּג.
נגיעות אלוהיות,
נים ונפש 
מגירות
עינוג.
 
 
 
20.2.06

"כי סערת עלי"

 

הסתערת עלי

במילים

בזיכרונות

בנגיעות שיודעות-

מַסְעִירוֹת

 

ניצבת

בריחוק מושהה

בין

צריבת סימנים

וקושיות ל

הֵעָתְרוּת מִתְעַנָּה 

 

 

16.2.06

 

 

בִּשְׁבִילִי

 
כשאני כותבת את הסיפור של הורי, אני עושה את זה רק בשבילי.

לא בשביל אמא שלי, לא בשביל אבא שלי, בשבילי בראש ובראשונה.
בשביל שאני אזכור. כדי  שלא אשכח מאין אני באה ולאן אני הולכת, כדי שהם יישארו איתי.
הערך המוסף של הסיפור שלי/שלהם, שהוא יוכל לעבור לילדי, לנכדי, אם הם ירצו בזאת.

למה אני צריכה לספר את הסיפור עבור אבי?!
אבי בחר לשתוק, אני צריכה לכבד את השתיקה שלו, את הרצון שלו ולא לקחת ממנו את ההחלטה ולספר בשבילו.
לכן, כשאני מספרת את הסיפור שלו, אני מספרת אותו בשבילי, כדי שלא אשכח, בשביל שאדע את עצמי.

אמא שלי בחרה לספר. אבל, היא סיפרה רק את מה שהיא רצתה. את מה שהיה לה נח איתו, מה שלא הכאיב לה, מה שעשה לה טוב. והיא סיפרה וסיפרה וסיפרה. אני לא צריכה לספר אותה, היא עשתה את זה יפה לבד.
כשאני מספרת את הסיפור שלה, זה נעשה עבורי, לסדר אצלי ולי את הדברים, לא בשבילה.
כשאמצא את הדברים שהיא לא סיפרה, אספר אותם, אבל שוב יהא זה בשבילי, ואולי גם בשביל צאצאי, אך בוודאי לא עבורה.
היא את ההחלטות שלה עשתה, היא בחרה מה היא רוצה לספר, אין לי זכות לבוא לספר את מה שהיא לא סיפרה, לעשות את זה, כאילו, עבורה, את זה אני יכולה לעשות רק בעבורי.

אני מספרת אותם ואת עצמי – בשבילי.

11.12.06

 

היום לפני ארבע שנים…

 
היום לפני ארבע שנים בשעה 13:30
נקבעה שעת מותו של אבי,
לי נדמה כי היה זה רק אתמול
ואם אתעורר מחר,
אשוב ואראה אותו.
 
 
לא מדברת עם אבנים
גם לא
עם ברושים ליד.

ללא מתווכים של שַׁיִשׁ
ללא אותיות חרוטות
אתה ואני  "אחד על אחת"
כל יום
לפעמים גם פַּעֲמַיִם
לעיתים
שותקים חודשִים.

מהומה
של געגוע
חייבת מנוחה לפרקים
אבא.

 
 
***
 
נכתב אחרי האזכרה לאמי באוקטובר ומתאים גם לאבא

תמרים ואגוזים

 

מידי שנה משקרב טו` בשבט

עמדו במטבחה של אמא

תמרים, אגוזים וקוקוס

מחכים שתלהטט בם

תהפוך אותם

לעוגת החג המסורתית שלה.

 

את התמרים היתה מועכת

מבשלת בסיר עם החמאה

למרקם חום קטיפתי

את האגוזים בידיים שוברת.

 

פעם, העזתי והבאתי

ממרח תמרים,

ושקית של אגוזים שבורים

"שלא תצטרכי לעבוד קשה" אמרתי

היא, בחיוך אמרה "תודה".

 

בערב החג,

כשהיינו כולנו מסובים

לסדר טו` בשבט

שיבחתי העוגה כפליים

וחייכתי חיוך רחב, יודע.

 

כשטיפסתי לאחר חודשים

אל המזווה להוריד עבורה כמה מצרכים

גיליתי בפינה רחוקה ונסתרת

ממרח תמרים

ושקית אגוזים שבורים.

 

10.2.06

 

דְּמֵי חֲנִיכָה

 

מִתּוֹךְ רֶחֶם בְּדֹלַח

פּוֹרֶצֶת

מֵעוֹלָם מְרֻבָּד

מַסְמְרוֹת

 

מְהַלֶּכֶת כְּסוּמָא

מִטַּלְטֶלֶת בְּבֶהָלָה

בְּמַבוֹךְ סַנְוֵרִים

מְשׁוֹטֶטֶת

מִתְנַפֶּצֶת בְּדָמִים

וְדִמְעוֹת

חֲנִיכָה

 

30.1.06