ארכיון חודשי: ספטמבר 2006

אבי המתריס, המתריע

 

אבי המתריס שוב מתריע

מבליח בסתו להזכיר,

יום כיפור נועד

לכוס יין טוב, מאפה מיוחד.

להדגיש כי חיים לא לְצוֹם נועדו

ומחילה, יואיל לבקש אֵלוֹהַּ מאיש,

על שנות סבל וַחֵטְא שחטא לפניו

על שנאה פושטת, על מלחמות שווא

על גופות נערים שהטיל אל הקרב.

"אכול ושתֹה" עכשו

האתמול כבר כאן עם סל מכאוביו
 
 

30.9.06

ערב יום הכיפורים תשס"ז

 

 

 

הימים חולפים – שנה עוברת.

היום לפני שנה פתחתי את הבלוג שלי,
סתו שנה שעברה.
 
מסע
 
בחורף 2001 הייתי בעיצומו של  המסע אל תוך עצמי.

הוא החל באביב 2000,

עם שמחה עצומה המהולה בהמון חששות.

חורף 2001,

אבד לי אחד המלווים החשובים במסע – אבא

מתוך העצב וסחרחורת הכאב נובטים  בהפתעה מלווים חדשים.

אני מיטלטלת ממקום למקום ונוחתת בתוך הבלתי צפוי

כל פעם מחדש.

חוויה רודפת חויה

מעצבת בתוכי משהו אחר

ממלא,

שלל צבעים של תובנות

פָּלֶטָה שלימה של צבעים

ההופכים לאיטם לציור מרהיב על בד פנימי אין סופי.

 

לעיתים עוצרת  באחד המקומות לימים, שבועות או חודשים

פעמים אחרות, רצה מאתר לאתר ולעוד אחד בדרך.

מתבוננת לאחור מידי פעם,

מנסה לזהות אותי, החוששת, בתחילת הדרך,

תמונתי עודנה  תלויה בקו הזינוק,

דהויה, מעורפלת, בלתי ניתנת לזיהוי

שואלת, איפה התחבאתי כל השנים

תשובה אין.

 

הציור שלי עדין לא תם,

המסע גם הוא בעיצומו

 

 

סוף ספטמבר,

סתו 2005
 
 
חלפה שנה והמסע עדין בעיצומו, הדרך עוד ארוכה. הדרך מפותלת לעיתים, לפעמים יש בה בורות ומהמורות, לפעמים היא דרך המלך. פעם אני צועדת בה בבטחה, ופעם מהססת, אך להיכן שלא אסתכל אני מגלה יופי. כן, יפה הדרך הזו שלי.
 
פתחתי את הבלוג כי חשבתי לעצמי הנה מקום משלי, שבו ארכז את כל הדברים שאני כותבת, שכתבתי. שנה חלפה ועדין יש לי שלל רב להכניס… הבלוג הזה יהיה אני חשבתי, המקום שלי להיות אני בלי להרגיש צורך להתנצל, בלי צנזורה. מקום שבו אוכל להיות אני ללא כחל וסרק.
סיפרתי עליו למעט מחברי שהגיעו לבקר, לעודד, ללטף. הצטרפו במשך השנה גם אנשים שלא הכרתי ואיני מכירה, שהדברים שלי הצליחו לגעת בהם, ועל כך אני שמחה. שמחה שהצלחתי לגעת רק בעזרת המילים, ללא האישיות שעומדת מאחוריהן, למרות שאני מניחה שהיא צצה מידי פעם מבין המילים.
אפילו חברים חדשים רכשתי לי בזכות המקום הזה.
 
תודה לכולכם שאתם פה איתי, חברי הותיקים, החדשים, הוירטואליים וגם המציצים לרגע.
 
שנה טובה לכולנו
 
רשפים (FLASHES)
 
28.9.06

בְּזוֹ הַשָּׁנָה

 

כְּשֶׁאֶטָּרֵף בַּכְּאֵב

כְּמוֹ נְכָדִים יָבוֹאוּ לִי הַזִּכְרוֹנוֹת

יוֹשִׁיטוּ יָדַיִם, יְכַרְבְּלוּ חִיּוּכִים

יַטְמִינוּ כֹּחוֹת, שֶׁיַּבְקִיעוּ

בְּבוֹא יוֹם מָחֳרָת,

יִהְיוּ לִפְקֻדָּה.

 
 
23.9.06

הרהורים של ערב חג

 

כשהכול כמעט מאחורי, רק העוף עוד שוכב לו במרינאדה מחכה לשעת ערביים, יכולה להרשות לעצמי לתת מבט אל השנה החולפת ולהרהר קצת בזו המתחדשת.

 

מאיזה כיוון שלא אביט אל השנה החולפת, כמו זרקור ענק המאיר למולי, עומדת המלחמה האחרונה. מלחמת לבנון – 2. מלחמה ששברה משהו בתוכי, ואני לא מצליחה לאחות את השברים, לא מצליחה להתנער ממנה ולשוב לחיים רגילים. היא מלווה אותי כמעט יומיום, במיוחד היומיים הנוראים של סוף המלחמה, יומיים שבהם 33 מטובי הבנים היו לבשר תותחים, בגלל שיקולי יוהרה, התנשאות וכבוד של הדרג המדיני. שיקולים זרים הובילו חלק מההחלטות במלחמה זו, ולי קשה לחזור לסדר היום אחריהם. קשה לי עם אי לקיחת אחריות שמציג הדרג המדיני והצבאי. על אילו ערכים אני צריך לחנך ילדים במדינה הזו? איפה הדוגמא האישית?! וכמה אני שמחה שלפחות החיילים ידעו לתת דוגמא של אחריות, חברות, דוגמא אישית למופת. מזל שיש "עמך ישראל" לסמוך עליו, כי אם נצטרך לסמוך על הדרג הצבאי והמדיני מצבנו יהיה בכי רע.

 

לפני המלחמה, לפני הספירה, לפני המבול, הייתי בטיול לפולין, טיול ששנים חששתי לעשותו, שנים נמנעתי ממנו. הנה בזו השנה אזרתי אומץ ויצאתי למקום בו השטן הכרית את משפחתי הענפה, השאיר צלקות בביתי שלעולם לא התאחו. צלקות ששרטו גם בי שריטה שלעולם תלווה אותי. השנה סגרתי מעגל ולהפתעתי שום דבר לא קרה, השמים לא נפלו, רגשות של זעם או כאב מיוחד לא עלו בי. פולין, ארץ ירוקה השאירה אותי שוות נפש… לא אהבתי את הנפנוף בתיירות השואה, בתיירות המיועדת ליהודים, המנסה להרוויח על חשבוננו העולים לרגל למקומות הנוראיים האלה.

 

לקראת סיומה, נחתה עלי הבשורה הכי נוראה של השנה הזו של השנים אחרונות, האיש המלווה אותי בששת השנים האחרונות קיבל גזר דין של מוות. ואני, עומדת חסרת אונים מול הרפואה שאין לה פתרונות, שאין לה "הוקוס פוקוס" היודע לגרש כאלה מן "חלאות" שמהלכות בתוך הגוף ומשתלטות על כל חלקה טובה עד שלא נותר בו דבר. לא רוח הלחימה תעזור, לא הרצון, לא ההתנגדות לקבל את הדין… טפיל המשתלט על הכול. הפחד אוחז בי, ואני יודעת שכמה שלא אתכונן לבאות, ברגע האמת לא אהיה מוכנה. מנסה לעשות למענינו את הטוב שיש, להוציא את העידית. להודות על היכולת ועל ההזדמנות להיפרד. הזדמנות להיפרד באהבה, לעטוף אותנו באהבה, להנות מהרגע, מכל דקה שיש ולא לעשות תוכניות למחר. לחיות את הכאן והעכשו – עכשו. מנסה לעשות את זה בכל יכולתי, בכל כוחותיי, בכל מאודי. מנסה. יודעת כי אני עושה למענו ובשבילו את הכי טוב שאני יודעת ויכולה, ולשמחתי הוא מוקיר לי על כך. כן, גם הוא עושה ככל יכולתו ולא מוותר לעצמו בשבילו ובשבילי גם קצת. שואלת את עצמי מה יהיה מחר, ותשובה אין לי. יש אנשים שהכול ידוע אצלם, ברור ומובן מאליו, ככה הם חושבים בכל מקרה. אצלי אין מובן מאליו בחיים האלה, ולמדתי את זה בכל כך הרבה צורות, לעזאזל, למה אני צריכה שעור חוזר?! נשבעת שלא נכשלתי במבחן הקודם! כנראה מישהו רוצה שאשפר את ביצועים שלי, שאחצה את גבול היכולת שלי… אני יודעת שאני עומדת בכל מבחן, אי אפשר היה לוותר לי פעם אחת?!

 

ומה יהיה בשנה הנכנסת הערב?

הרבה אני לא יודעת, אבל ברור לי שאצטרך להתמודד עם כאב ענק, כאב שטורף אותך, שמכריע כל נים בגוף, ובו זמנית אני יודעת שאצטרך לזקוף הראש  והגו ולהמשיך הלאה, עם זיכרונות מתוקים שיפיחו בי כוחות, שיתנו לי יד ויטיילו איתי בתוך החיים. אני יודעת שאמשיך את חיי עם אהבה גדולה שתלווה אותי כל יום ולכל מקום. שנה שבה יצמחו בי כוחות חדשים.

 

שנה טובה.

 

שנה טובה

 

שתהיה שנה מתוקה,

ולא מרה כלענה, כמו זו שעברה,

שתהיה מלאת אתגרים אישיים,

שלא נצטרך למאמצים נואשים

למצוא דברים נפלאים,

שרק נביט סביב

ואור ליבנו ירחיב,

שנדע להוציא העידית מתוך הזיבורית,

שהשנה תביא איתה תקוות קטנות

כי הגדולות מכזיבות,

שנדע לחייך לעצמנו ולאחרים

והד שחוקם המאושר יתפזר סביבנו כפנינים,

שתהיה שנה מאושרת ומלאה בשמחות קטנות

שנוכל בסופה את כולן לאסוף ולענוד

כמחרוזת אור יקרות.

 

ראש השנה תס"ו

אין לו שם

 

הַפַּחַד צוֹרֵב בִּי חִדּוּדִים שֶׁל כְּאֵב,

כְּמוֹ מַסְרֵק בַּרְזֶל עֲנָק

הַקּוֹרֵעַ בָּשָׂר בִּזְעָקָה,

כְּמוֹ בּוֹר נִכְרֶה בְּתוֹךְ לֵּב

לְתוֹכוֹ בְּאִטִּיּוּת כּוֹאֶבֶת

זֶפֶת רוֹתַחַת נִשְׁפֶּכֶת,

כְּמוֹ לַבָּה לוֹהֶטֶת בְּפּוֹמְפֵּי

מְכַסָּה, הוֹפֶכֶת צְוָחָה לְאֶבֶן.

כְּמוֹ אַתָּה,

הוֹלֵךְ וְנָמוֹג וְנִקְרַע מִתּוֹכִי

בִּכְאֵב שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם

שֶׁאֵין לוֹ תֹּאַר

כְּאֵב שֶׁל

אֵין.

 

 

 16.9.06

הרהורים על סרטן

 

סרטן בן תיפלצת, סרטן בדמות תמנון שולח זרועות,
קוצצים אחת מופיעות שתיים, קוצצים שתיים חוזרות עשר.

 

לו יכולתי, הייתי שמה ידי סביב צוואר ולוחצת,
עד יצאו עיניים מחוריהן, יתנפחו, עוד ועוד ועוד
יתפוצצו כמו בלון עֹודֵף הליום 

יתפזרו לכל עבר, רסיסים של דם והלם, עלי וסביב.

אתנער כמו כלב לאחר טבילה,

ועם סכין קצבים, אקצץ את שנותר, דק דק דק,  סלט ערבי.
בשתי ידי הנוטפות, אזרוק לאסלה, אדיח

אזקוף גו ואחזור לעמל יומי. לו יכולתי.
 
 
15.9.06