ארכיון חודשי: ינואר 2008

ללא מילים… בהמשך לשני הפוסטים האחרונים

 
אל לנו לעסוק יותר מידי בזכרון
אבל גם אסור לנו לשכוח…
 
                                     אבא קובנר  (ציטוט לא מדויק)
 
 
לחצו והתרגשו…
 
 
 
עוד מדבריו:

"להכיר את העבר, לחיות את ההווה ולהאמין בעתיד"

                                                                      (אבא קובנר) 
              

  

"הוראת השואה היא קודם כל מעשה

של חשבון נפש מתמיד עם עצמנו

ועם העולם. בחשבון נפש כזה אין

באות התשובות לפני השאלות."

                                                    (אבא קובנר)
 
 
*
תודה לאיש היקר שהפנה אותי אל השיר.

הוא עלה מתוך המים…

 
כשהתגייס בני בכורי לצבא, הוא התנדב לצוללות. כמו כל חייל עבר הכשרה ארוכה ולא פשוטה של למעלה משנה, בהן הוכשר להיות איש צוות בצוללת של חיל הים. הגיע היום הגדול – טקס קבלת סיכת הצוללן. שנת 1995 – כולנו, הוריו, אחיו הצעירים והורי ישבנו ביציע האורחים על רציף הצוללות בנמל חיל הים בחיפה. מחכים לחברה שיגיעו. שקט, שום דבר לא נראה על פני המים, או בקרבתם, חיכונו במתח, לא ידענו מהיכן הם יגיעו, 19 מסיימי הקורס.
 
לפתע ללא כל אזהרה מראש, התרוממה לפנינו צוללת, ומתוכה יצאו תשעה עשר חיילים יפיפיים במדים לבנים, נעמדו על הרציף וקיבלו את כנפי הצוללן.
 
 
אנחנו ההורים ובני המשפחה נותרנו פעורי פה ומרוגשים לנוכח הצגת התכלית המפתיעה של הצוללת והילדים שזה עתה ראינו. היינו גאים, עם דמעות התרגשות בעיניים, כשנחתה עלי השורה מתוך השיר של התרנגולים "בראשית" למילתיו של חיים חפר "הרקיע שפרץ מתוך המים והבקיע" בשינוי קל: הילד שפרץ מתוך המים והבקיע… הילד שפרץ מתוך המים והבקיע… הילד שפרץ מתוך המים והבקיע…
(שורה שמלווה אותי תמיד כשאני נזכרת ברגע הזה)
 
בתום הטקס המרגש, משהגיע אלינו הבן לקבל את החיבוק האוהב שלנו, אמרה אמא שלי –  שהיה לה שווה לשרוד את השואה, ולו רק, בעבור הרגע הזה בו זכתה לראות את הנכד שלה עולה מתוך המים…
 
לימים, הצטרף לצוות שהוכשר להביא את הצוללת "דולפין" הראשונה מגרמניה. שנה היה בגרמניה, במהלך שנה זו נסענו לבקר אותו שם ואף ראינו את הצוללת עומדת על המבדוק בנמל קיל וערכנו איתו טיול באתרים בנורבגיה בהם הם התאמנו.
 
ב – 27 ליולי 1999 הגיעה הדולפין ארצה והתקבלה בנמל חיפה בטקס רב רושם ששודר בטלויזיה.
היה זה שיט ארוך בין חודש  מנמל קיל עד לחיפה, שהחל כמעט במקביל למציאת ה"דקר". חודש מותח, שבו עודכַּנו באופן קבוע על ידי חיל הים לגבי מצבם של הילדים. יומים לפני הגיעם ארצה, עברה הצוללת מעל למקום טביעתה של הדקר וערכה טקס זכרון במקום.
 
 
 
לטקס הפעם, לא יכלה אימי להגיע, מחלת הסרטן ריתקה אותה לבית, היא צפתה בטקס מעל מסך הטלויזיה ולא פסקה מלהתרגש ולבכות על שזכתה לראות את זה… באוקטובר אותה שנה היא נפטרה.
 
 
*
אם תלחצו על המילה דולפין תגיעו לקישור המספר על  שייטת הדולפין.
מעל הסמל של אחי תקומה, תמונה של הצוללת, הבן שלי עומד עליה עם חליפה כתומה, הוא הימני בתמונה.
 
 
 * *
הרשומה הזו מקדשת ל "תנועת בראון"

יום "המספר" רשומה ליום הזכרון הבינלאומי לשואה

 
בבית האצ"ל מתקיימת ימים אלה תערוכתה של אלה ליברמן – שיבר ז"ל, חברת אצ"י (ארגון צבאי יהודי בגטו ורשה), ניצלת שואה, אסירה מספר 74347 מאושוויץ.
 
 
 
אלה ליברמן – שיבר ז"ל באושוויץ
 
על ציוריה המרגשים אומרת אלה
 
 
 מכל הציורים, וכלם נוגעים אצלי בעצב חשוף, צרב את ליבי במיוחד ציור המראה קיעקוע מספר על היד. זו לי הפעם הראשונה שאני רואה את הפעולה הזו כפי שנעשתה שם, במקום הנורא ההוא – אושוויץ.
 
 
 
 פעולת הקיעקוע
 
 
דבריה של אלה על כך
 
הציור הזה נחרט בי, אל תוך הנשמה ומלווה אותי מהרגע שראיתיו, הוא לא מניח לי, מחזיר אלי שוב ושוב את המספר של אבא, שממנו לא שמעתי מעולם מילה על רגע צריבת המספר על ידו.
 
 
 
המספר של אבא – 172389
 
ביום הזה, כמו תמיד, מלווה אותי המספר של אבא אך היום, מתוסף אליו גם הציור של אלה.
 
 
*
הפוסט הזה מקדש ללזכר אבי ואימי ניצולי השואה ולזכרה של חוה קלינברג, אימה של חברתי, שאת המספר שלה חרטו על המצבה שלה.

עוגת ט`ו בשבט של אמא

 

 
 

מידי שנה משקרב ט`ו בשבט

עמדו במטבחה של אמא

תמרים, אגוזים וקוקוס

מחכים שתלהטט בם

תהפכם לעוגת חג

 

את התמרים היתה מועכת

מבשלת בסיר עם החמאה

למרקם חום קטיפתי

את האגוזים, בידיים שוברת.

 

באחת הפעמים הבאתי

ממרח תמרים

ושקית של אגוזים קצוצים

"שלא תצטרכי לעבוד קשה" אמרתי

בחיוך אמרה "תודה".

 

בערב החג,

כשהיינו כולנו מסובים

לסדר ט`ו בשבט

חייכתי

ושיבחתי העוגה כפליים.

 

כשטיפסתי לאחר חודשִים

אל המזווה, להוריד מצרכים

גיליתי בפינה נסתרת

ממרח תמרים

ושקית אגוזים קצוצים.

 

 

 מרשם עוגת החג של אמא

 

1/2 ק"ג תמרים מגולענים (אני משתמשת במחית תמרים)

200 גר` חמאה

100 גר` אגוזי מלך

50 גר קוקוס

חב` פתיבר

1 ביצה

100 גר` שוקולד מריר או פתיתי שוקולד

 

להמיס בסיר את החמאה להוסיף את התמרים ולבחוש עד ליצירת מרקם אחיד.

להוריד מהאש ולהוסיך ביצה

 

 

להוסיף אגוזים קצוצים ובסקויטים (אני שוברת עם פטיש שניצלים בתוך שקית ניילון) וקוקוס – אפשר בלי למי שלא אוהב קוקוס.

 

 

 

לערבב ולשטוח בתבנית משומנת או מבודדת בניר אפיה

 

 

לפזר מעל פרורי שוקולד

 

להכניס למקרר (אפשר לפריזר לשעה וחצי לקצור תהליכים)

 

בתאבון!

 

 

*

נתקנאתי בכל הבשלניות, קונדוריתה, סמדרי, וסיוי לכן צילמתי לכם גם אני את המרשם של אמא שלי (-:

 

מחר יהנו מהעוגה חברי בסדנת הכתיבה

 

 

האישה מסרייבו

 
 
חוויתי היום את אחת החוויות העוצמתיות שלי בעת האחרונה. הוזמנתי להקרנת חגיגית של הסרט "האישה מסרייבו" סרטה של אלה אלתרמן ויהודה ביטון על מהלך הצלה הדדי של מוסלמים שהצילו יהודים במלחמת העולם השנייה וניצלו בידי הניצולים במלחמה בסרייבו. הסרט יוקרן בערוץ הראשון לקראת יום השואה הבינלאומי. הסרט הוקרן בפסטיבל חיפה.
 
הסרט מחזיר את שרה פיצניץ גיבורת הסרט, עם בתה סטלה לסרייבו עיר הולדתה, ומאיר את יחסי יהודים-מוסלמים מזווית חדשה.
 
שרה עובדת ב"יד ושם", במהלך הסרט אנו מתוודעים לקורות חייה המאוד מיוחדים של שרה. שרה היא בתה של "חסידת אומות העולם" זינבה הרדגה, שהיתה מוסלמית שהצילה את משפחת קביליו במלחמת העולם השניה.
משפחת קביליו היא שמצילה את משפחתה של שרה ואימה במהלך מלחמת סרייבו. שרה שהיתה מוסלמית מתגיירת בארץ עם בעלה וילדתם. אימה של שרה זינבה נפטרת בארץ וזוכה להיות המוסלמית היחידה שקבורה בבית קברות יהודי על פי בקשתה.
 
 
שרה ובתה סטלה
 
במהלך הסרט חוזרת שרה עם בתה לסרייבו, ונפגשת עם משפחתה המפוצלת. אחותה המוסלמית זרפה החיה בסרייבו ואחיה הנוצרי סלקו החי במקסיקו. הם חוזרים ומשחזרים את אימי המלחמה, את זכרונות הילדות. יחד הם מנסים להבין את המהפך שעברו ממצילים לניצולים, ואת ההשלכות על המשפחה המיוחדת.
בתה סטלה ששרתה כקצינה בחיל אוויר הישראלי, ורואה את עתידה כיהודיה וישראלית, משחזרת אף היא עם המשפחה את אימי המלחמה דרך עיניה של ילדה קטנה.
 
הסרט הזה חורט אל תוך הנשמה את עוצמותיה המיוחדות של שרה, אישה בלתי רגילה, מרגשת, אנושית כל כך ואת המשפחה המיוחדת הזאת, שהיא שעטנז של שלושת הדתות שיכולות לחיות בכפיפה אחת ליד השניה ועם השניה במשפחה אחת.
 
הסרט הזה מלווה אותי במחשבותי כל היום, ויש להניח שימשיך ללוות עוד זמן רב. הוא התחבר אצלי אל העולם האישי שלי, עולם השואה והצלתה של אימי בידי משפחה הולנדית נוצרית דתית. חיבורים לא צפויים שקורים גם היום, כשהורי כבר אינם ולמרות זאת, השואה טבועה עמוק עמוק בנשמתי, וכל פעם היא מתרגשת עלי מחדש מזוית שונה ובלתי צפויה.
 
את החוויה הזו אני חייבת לעוד אחת מחברות הילדות שלי, החברה הכי ותיקה שלי בקבוצה, אורית (אנחנו מכירות מגיל חמש בערך), שנשואה לשמשון ינאי שהוא היה איש הקול בסרט הזה ובזכותם יכולתי לעבור את החוויה המרגשת הזו של הסרט. תודה!
 
אל תחמיצו את הסרט המרגש הזה ביום הזכרון הבינלאומי לשואה, ה – 27 לחודש.
 
*                                                      

על הסרט בוינט

 

מתוך הליבה – תמונות בתערוכה

 
 
במוצאי שבת האחרונה נפתחה תערוכתה של חברתי – דבי אשל, בגלריה עמליה ארבל בתל אביב
 

 
 
דבי היא אחת מתוך שמונה החברות שלי מבית הספר, איתן אני נפגשת בתדירות קבועה, חברות הילדות שלי.
 
כולנו גדלנו בקרית גת בשנות ה – 60 – 70, עיירה שהיתה פעם מקום נפלא לגדול בו, חממה עם אקלים מאד יחודי ומחבק.
 
את דבי הכרתי כשהגענו לתיכון, "תיכון רוגוזין" היחידי באותם ימים (חוץ מתיכון דתי אחד), הגענו אליו מכל בתי הספר בעיר.
עם השנים הפכנו לקבוצה אחת של חברים וחברות, נשארנו בקשרים לאורך כל שנות חיינו.
 
אגלה לכם סוד שגם דבי, אני מניחה, לא יודעת. כשהיינו בתיכון, קנאתי בדבי נורא. דבי היא ילידת דרום אפריקה והיא שלטה באנגלית ועוד דיברה עם מבטא של "native speaker" ואני, הייתי צריכה לשבור את השיניים וללמוד עם אמא שלי ששלטה בשפה והייתה "עריצה" אמיתית (לא שעזר לה, לא ממש למדתי אז)…
 
 
 
דבי בין תמונותיה וחבריה
 
לפני זמן לא רב, סיפרה לי דבי שהיא זוכרת את סבתי, ויתרה מזו, היא זוכרת שאימי לא ממש אהבה אותה – סיפורי חמות…
 
בהמשך חיינו יצאנו יחד לגרעין נח"ל בניר עוז ואת חלק מהשרות שלנו בילינו בהאחזות "צופר" שבערבה. דבי נישאה אחרי השרות לאבי, גם הוא בן קרית גת והגרעין, הם נשארו בקיבוץ קרוב ל – 20 שנה. אני נשאתי וחזרתי לעיר נעורינו.
 
 
בקטלוג של התערוכה מובא ראיון של עמנואל בר קדמא עם דבי, בו הוא כותב כי הבנת ציוריה מותנית בהתוודעות לעולם האמונות המרכיב את חייה… דבי אומרת בראיון כי ציוריה "עוסקים בסוג של התהוות, שהאנרגיה המניעה אותה היא ספירלה או זרימה של אור" 
 
 
נוצר מתוך צהוב
 
 
 
ללא כותרת
 
 
ספירלה
 
המתבונן הבלתי מודע ייחשף למינעד לא צר של סגנונות, מצבי רוח ו"טיפולים" צבעוניים.
דבי היא יוצרת שיסודות החשיבה שלה נבנים, בין היתר, במדיטציה.
הציור- "מטריה של אנרגיה" בלשונה, הוא חלק מעולם שלם של הגות ועיסוקים. קריסטאלים, מוקדים של אמונה בעוצמות הטמונות בהם, מופיעים בציור. (עמנואל בר קדמא)
 
 
מתוך הליבה
 
 
אם כל חי
 
 
כמו שמשות
 
דבי משתמשת בציוריה בטכניקות שונות – שמן, אקריליק, גירים. היא מעבירה קורסים לציור חוויתי ובנוסף מטפלת בשיאצו ואנרגיה.
 
 
השתבללות
 
 
אנרגית הזהב
 
 
הצצה אל מעבר לאופק
 
 
עצמת הזרימה
 
תערוכת ציורה של דבי מוצגת בגלריה של עמליה ארבל בתל אביב עד סוף חודש ינואר. אתם מוזמנים ללכת ולהשתתף בחוויה  הצבעונית הזו. שווה!!!

החיים היפים בתל אביב הקטנה / חלק ב`

 
 
הכניסה לכתית

הבנין בו יושבת כיום מסעדת "כתית" הידועה, היה בנין של משפחת ירושלמי. המשפחה גרה בשני הקומות העליונות כשלמטה שכן "פנסיון אמריקנה" שם שניתן על ידי חבר המשפחה, שחשב ששם כזה ימכור עצמו טוב יותר משם עברי טהור. הפנסיון היה יותר משפחתי, כל חדר נצבע בציורי סטנסיל, אותם שחזר עבור המסעדה – שי פרקש , משוגע לדבר ומומחה.

 

חזית הבנין – בקומות העליונות שלו גרים (צילום סיון)

מעט הלאה ברחוב מהצד השני של הכביש, "היכל מיכאל פולק" (וילה פולק) – היכל תלמוד , שבנה אחינו לזכרו . על שמו גם שם הרחוב כולו, רחוב היכל תלמוד.

 לוח הזכרון, צולם מבעד לדלת הזכוכית

על דלת הכניסה ניתן לראות עדין חלק מעבודת זכוכית של 12 השבטים, המעטים שנשארו שלמים מאז.

 שבט זבולון (צילום סיון)

שבט יהודה

בהמשך הגענו לבית מס` 16 ברחוב הרצל, הנקרא פסאג` פֶּנְסֶק, שנבנה בשנת 1925 על ידי מרדכי פנסק ובנייתו מיוחדת. הבנין נבנה במיוחד למסחר – בתחילה תוכננו 3 קומות מגורים על קומת חנויות ובתי קפה והכל נבנה לתוך חצר פנימית בצורת ריבוע (לימים נבנתה קומה רביעית – הבנין היה לבנין הגבוה תל אביב). ע"מ להעלות סחורות נבנתה מעלית משא מיוחדת שנקראה "מעליה" והייתה ראשונה מסוגה בת"א (הראשונה מבין שלוש מעליות שהיו בעיר). המבנה כונה "פסאג"` והיו בו גם בתי מלאכה ומערכות העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"הצופה". כיום חזית הבית מזוהמת, המעלית מתישנת מחלודה ורק השלט עם האצבע "למעליה" נראה כשהיה.

חזית הבנין (צלום סיון)

המעליה (צלום סיון)

בבנין פנסק בחצר המרובת שכן קפה "גינת השרון" שהחל בקומת הקרקע ושרת את בעלי המלאכה שבאזור, התרחב ועלה אל הקומה שמעל וברבות השנים, פתח על הגג פינת ישיבה וקפה, מהגג הזה, ניתן היה לראות את הים מצד אחד ואת השרון מצידו האחר, מכאן גם שמו, גינת השרון.

החצר הפנימית (צלום סיון)

 

רביעיית אברהם פוגל – בקפה "גינת השרון"

"בתי הקפה נפתחו במחצית הראשונה של שנות העשרים בעקבות העליות השלישית והרביעית של המעמד הבורגני. באזור אנו מגלים שלושה בתי קפה יוקרתיים – קזינו גלי-אביב, גינת השרון ופלטין, שהיו חביבים על בני המעמד הבינוני והגבוה וכן בתי קפה עממיים יותר בעלי השפעה אירופית מסוגננת דוגמת מזנון ליברמן, קפה איזביצקי, סגל, בר-כוכבא, גדנסקי, הגנה, קרלטון, האחים שור, ששירתו בעיקר את הבורגנות הזעירה."

בית הקפה – האחים שור (OLIVE היום), נמצא ממש ממול לפסא`ז פנסק, בפינת הרצל – לילנבלום, היו נערכות בו פגישות עסקיות. י.ד ברקוביץ, החתן של שלום עליכם, בספרו "מנחם מנדל בארץ ישראל"* מתאר פגישה בין איכר בעמק לבין איש עסקים על בנית עיר, המפגש נערך בקפה שור.

 חזית מלון פלטין המשוחזר (צלום סיון)

את בניין פלטין (אחד העם 28) תכנן בשנת 1926, האדריכל הגרמני אלכסנדר ברוולד, כבית המלון המרכזי והמפואר של תל אביב וכבית הקפה שהיה בחוץ. המלון נבנה על ידי ד"ר אהרון מזיא ואליעזר קפלן, לימים שר האוצר הראשון של המדינה, והכיל 60 חדרים. הימים ימי טרום באוהאוז והבניין האופייני לסגנון אותם ימים, הסגנון האקלקטי, שואב את השארתו מסגנונות בניה שונים מזרחיים ואירופאיים כאחד. היו בו אולמות קונצרטים ומשחקי ביליארד שמשכו פקידים וקצינים מהצבא הבריטי. המלון נוהל על ידי משפחת שלוסברג, הוריה של לאה רבין, שגדלה במלון כילדה.

המלון היה מלון ה"הייסוסאייטי" של תל אביב, התארחו בו כל המי ומי, כולל יחיאל ויצמן, אבא של עייזר. המלון נסגר בשנת 1938. הופך לבנין משרדים. המשרד הראשי של  פלתורס – ברוקר הביטוח הראשון והגדול בישראל נוסדה ב – 1920 בשם  Palestine – Egypt –  Lloyd`s  (P.E.L) כחברה בת של בנק "אנגלו פלסטינה"נמצא כאן.

המלון עם החלונות המזרחיים שלו

כמובן שלא יכולנו שלא לסיים את הערב באחד בתי הקפה שבאזור – אספרסו בר רוטשילד, עם… יאמי

 עוגת קסאטה שוקולד גלידה

 עוגת תפוחים חמה עם גלידה וניל

 

מסתבר שגם פעם ידעו לבלות בתל אביב, המקומות שהיו מרכזי בילוי בשנות העשרים והשלושים, והפכו עם השנים לאזור משרדים ובתי מלאכה, חוזרים בימים אלה להיות מרכז בילויים בתל אביב של שנות ה – 2000,  גלגל חוזר בחיים.

 

על התרבות התלאביבית בשנות ה- 20 וה – 30  כתבה ענת הלמן בספרה  "אור וים הקיפוה"

ומי שירצה, יוכל לצאת לסיור עצמאי באחוזת בית של פעם

*

מנחם מנדל בא"י, 1937. מנחם מנדל היה גיבורו של שלום עליכם. ברקוביץ חיבר ספר בו גיבור זה עולה לארץ ישראל וכותב מכתבים לזוגתו. בספר זה מנחם מנדל מגיע לתל אביב, בונה את הארץ, מתמקח עם ערבים, מבקר אצל חיים נחמן ביאליק ואף מגורש מהארץ.

**

ושוב אני ממליצה, כנסו לקישורים והתענגו בין היתר על ציורי הקיר ב"כתית"

החיים היפים בתל אביב הקטנה / חלק א`

 
בשבוע שעבר יצאנו סיון ואני לסיור אל הפינות הקסומות בתל-אביב של שנות ה- 20 וה- 30 העליזות.  הסיור החל בקרן הרחובות אחד העם והרצל בהדרכתו הנפלאה של יוסי גולדברג

פינת אחד העם – הרצל

 חצינו את הכביש ושמנו פעמינו אל בית עקיבא אריה וייס שהיה הוגה רעיון הקמתה של השכונה "אחוזת בית".

בית וייס המשוחזר בו שוכנת כיום מסעדה למאכלי ים ג`קו

בית עקיבא וייס 1916

בית וייס עמד מול גמנסיה הרצליה, בחגיגות הפורים הידועות של תל אביב שימש הבית למכירת כרטיסים. סיפור ידוע הוא השם שקרא וייס לבתו – אחוזה בית (מלשון אליזבט), פחות ידוע הוא סיפורה של ביתו הצעירה יהודית.

בשנת 1919, ישב יוסף יקותיאלי (מייסד המכביה) באולם של גמנסיה הרצליה, ברגע של הפסקת חשמל, התכופף יוסף יקותיאלי אל יהודית שישבה על הרצפה לא רחוק ממנו ונתן לה נשיקה, כתגובה, קיבל סטירה. נסיונו לחזר אחריה לאחר מכן נתקל בשלילה מוחלטת, לכשיצר קשר עם חברתה הטובה של יהודית, החמיצו פניה וזו נתנה את הסכמתה לחיזוריו. היה זה רומן שהחל בסטירה והסתיים בחתונה.

אורות הכרך

הבית הבא בסיור היה "בית פולק", שהיה אחד מעשירי תל אביב. הוא בנה את אחד הבתים הגדולים בתל אביב, מאחר ולא היה נשוי, לכשנפטר ירש את הבית אחיינו אהרון אליהו פולק שברבות הימים בנה בית מדרש להנצחת דודו. בחצר נבנה צריף מעץ בצורת משושה ששימש כקיוסק בגינת הקיץ, בין השנים 1933 – 1996 שכן בו בית מלאכה למכונות כתיבה. בקומתו השניה  של בית פולק שכנה בשנות ה – 20 וה – 30 ספריית "שער ציון".

"הקיוסק"

הפנסיון הראשון שקם בתל אביב היה "פנסיון רבקה הורוביץ" שהיתה אלמנה, וביקשה לפתוח בית אוכל שהפך ברבות הימים לפנסיון. ישנו בו כל גדולי הדור ההוא, מסוקולוב ועד לועד הצירים בראשותו של חיים ויצמן. הפנסיון שכן בסמוך לבית פולק.

 

רחוב אחד העם באוירת הימים האלה

 ב- 1913 בנה וייסר עם משה אברבנאל בית ראינוע ראשון ברח` פינס פינת לילינבלום – "עדן" שמו, ורק חזיתו נשתמרה בחלקה. "ראינוע עדן" היה מקום מפגש רב תרבותי, היו בו ערבי הקרנה לנשים, יהודיות, ערביות, נוצריות. היה אחד המוקדים של מסיבות הפורים של אגדתי.

שרידי ראינוע עדן כיום

צילום משנת 1922

 צמוד לראינוע הקימו את "קיוסק מדרגה ראשונה", כפי שכונה אז, ששירת את באי הראינוע
ומכרו בו גזוז בלירה אחת. מבנה הקיוסק נשמר, ומצוי ברח` לילינבלום סמוך ל"עדן". זה אמנם לא הקיוסק הראשון שנבנה, אך היחיד ששרד.

"קיוסק מדרגה ראשונה"

 קיוסק משוחזר בשדרות רוטשילד, במקום המדויק של הקיוסק הראשון של תל אביב, המבנה "גוץ" לא כמו המקור (צילום סיון)

ב-1913 הקימו מנחם ומלכה אלקונין ברחוב לילינבלום את "מלון אלקונין", בית המלון הראשון בתל אביב. למלון היו 38 חדרים, ובזמנו היה גם המבנה הגבוה ביותר בעיר המתפתחת. הבית, עשוי כורכר, נבנה בסגנון אקלקטי, וכלל מעקות, עמודי אבן, כרכובים וציורי קיר. במלון התארחו נכבדים רבים: דוד בן גוריון, יצחק בן צבי ואפילו עבדאללה מלך ירדן.

לאחר מלחמת העולם הראשונה שונה שם המלון ל"צנטרל", ובשנות ה-40 הפך לבית דירות. עם מותה של מלכה אלקונין (1947) היה המבנה למשכם של בתי מלאכה. בשנות ה-70 הוא ננטש, ובשנות ה-80 נמכר לאדם פרטי.  לאחרונה יצא מכרז על המבנה, זכתה בו חברה שהתחייבה לבנות על יסוד המבנה מלון חדש שישמר את המבנה הישן במדויק ולא יפגע באופיו. חלקו העליון של המלון החדש, שיבנה מעל לחלק הישן, יהיה כולו מבנה זכוכית.

שרידי המלון וסממני הפאר המעטים שנותרו ממנו

מבנה המלון – צילום מאתר וינט

בהמשכו של רחוב לילנבלום שוכן 

בית הקפה גלריה "המעליה" של המעצב אודי יפרח – קפה פנטזיה  (צלום סיון)

עוד קצת פאנטזיה (צלום סיון)

 ובנתיים, עד שיגיע ההמשך, תוכלו לקרוא קצת על בתיה ורחובותיה של אחוזת בית.

 *

אני מציעה להכנס לקישורים בצבע הירוק ולהתענג עליהם. , עשו סיור באתר של מסעדת "ג`קו", תוכלו לשזוף עיניכם במבנה הפנימי המשוחזר והנפלא