ארכיון חודשי: יוני 2007

"סתם" אישה – אחת מיני רבות שמעולם לא נאנסה

 
אצלי זה התחיל בגיל חמש – שש (סוף גן חובה)
נשלחתי עם חבר לסנדלר שבקצה השכונה לקחת את הנעלים של אבא.
כשהגענו, הוא אמר לחבר לחכות בחוץ ושלף לעברי את איברו המזדקר וביקש אותי לגעת בו.
יצאתי בבהלה מהמקום ורצתי כל עוד רוחי בי להורי לספר להם. לזכותם יאמר שהם מיד הזמינו את המשטרה.
לא אשכח את החוקר המשטרתי, גבר מבוגר, יכול היה להיות הסבא שלי לדעתי, היה לו שיער לבן וזקן מטופח, לא ממש רגיש…  הוא שאל אותי מליון שאלות על גודל האיבר, המקום בו עמדתי, הצבע, מה שאתם רק לא רוצים!
מקווה שהיום הדברים האלה נעשים על ידי נשים וביתר רגישות ואמפטיה.
לאחר המקרה הסנדלר נעלם, הסנדלריה נסגרה, מעולם לא ראיתיו יותר.
שנים רבות מאוד, היה בעיני איבר המין הגברי משהו נורא מאיים וענק
נסו לחוות דבר כזה בעיניים של ילדה בת חמש, ותבינו איך כל הפרופורציות מתעוותות…
 
בגיל יותר מבוגר מעט, השכן, אבא של חברה (אמא לא הבינה למה אני נמנעת מללכת אליהם לבד… כאן לא רצתי לספר, הבנתי, כנראה, שאני הולכת להפיל את כל המשפחה, היינו חברות, לא רציתי לפגוע בה. ידעתי שיקרה לה/להם משהו נורא אם אספר)
 
"המשוגע מצמח" בגיל ההתבגרות, בטיול לרמת הגולן.
 
עשרות גברים מתחככים ומושיטי ידיים באוטובוסים.
אני נמנעת מנסיעה באוטובוסים כבר שנים.
כשהרכב שלי תקוע אני נוסעת במונית, שיעלה יותר, אני יושבת מאחור מוגנת כביכול.
 
בן גרעין שלי שחשב כשהשתכרתי באחד מערבי הקוקטיל בקיבוץ, שזו הזדמנות פז ואני בטח לא אתנגד. התנגדתי, באבוהה התנגדתי! הוא לא הבין מאין זה בא לו!
 
על הסמ"פ הדרוזי של 904 אני לא רוצה להרחיב.
יש עוד ועוד ועוד… 
זה סיפור שלא נגמר אצל נשים, לצערי.
 
זר לא יבין זאת, במיוחד אם הוא גבר
ולו רק בגלל שהוא מעולם לא עמד בסיטואציה כזו, שמישהו ניצמד אליו לפתע מאחור,  עם משהו נוקשה ומעורר חלחלה, מתנשם בכבדות, מסריח.
 
אני לא חושבת שכולם כאלה
אבל זה נורא במיוחד כשזה בא מבית הנשיא
כשזה מגיע מהמקום "הכי" רם מעלה במדינתינו – הכנסת
זה נורא בכלל וזה נורא בפרט.
 
אני שונאת הכללות
אני אוהבת גברים, ורובם לשמחתי לא כאלה, רובם אנשים מדהימים.
הבעיה היא הגישה, לא רק כלפי גברים, לא כולם "מניאקים", אלא במיוחד כלפי נשים.
אנחנו חיים בחברה בה האישה תמיד אשמה, תמיד מפתה, תמיד רוצה. גם אם היא אומרת לא מפורש!
זה עצוב עצוב.
 
לצערי, אני לא רואה שזה הולך ומשתנה.
 
להתראות מחר
שבת, 30 ביוני 2007 , בשעה 19:30 בכיכר רבין
 
 
 

במקום תגובה…

 
נכון, לא כל הגברים כאלה, אבל מספיק שיש כמה כאלה כדי לעורר חלחלה.
זה מתחיל פה ואחר כך מסתיים בדף הראשי של העיתון.
 
"לי נורא מפריע….שהבת זוג שלי…….תקבל מסרים…….
מכל מיני גברים…….ולא חשוב כרגע מה מידת החיזור שבהם……..
הרי תמיד תהיה מידת חיזור מסויימת במסרים שכאלה…….
ואפילו אני בטוח במאה אחוז……..שהיא לא תתפתה…….
למה זה צריך לקרות בכלל…….?????
יש בזה משהו הרסני…….בוודאי……לאורך זמן.
אנשים מתרצים בכל מיני תירוצים………..
"פוגשים חברים מעניינים"…….
"רעיונות חדשים"…….
"רב שיח מפרה"…….
ביניינו………..הכל …….עטיפות צלופן……
הכל מוביל לדבר אחד……..בדרך זו או אחרת."
 
"תרשי לי להיות פעם אחת בוטה……((:
גם אם אני בוטח בה…..במאה אחוזים……
ממש לא עושה לי את זה…..
שכולם באים להריח לה…….
סליחה."
 
הנה כאן זה מתחיל, אך מכיוון שאין לי שם זכות תגובה… חשבתי שזה נושא מספיק חשוב כדי להעלותו ברשומה נפרדת.

שנים שאני חיה עם האינטרנט בשלום. הוא מילא את חיי בהרבה אור ושמחה. נכון שהיו גם קטעים פחות נעימים, במיוחד כשניהלתי פורום, אך בסך הכל החיוב עולה על השלילה.
ונכון שהוא יכול להיות ממכר, אבל הוא ממכר בצורה טובה. חשף אותי לעולם תכנים שלא הייתי מגיעה אליו אילולאי האיטרנט. הוא חיבר אותי לעולמות ואנשים מדהימים, שאילולאי האינטרנט לא הייתי יודעת כלל על קיומם. הוא הביא לי את אהבת חיי ועל כך תמיד תמיד אומר תודה.
 
להיות באינטראקציה עם אנשים הוא דבר חיובי. הגבר של חיי, ידע ושמע על כל הקשרים שלי, עם נשים ועם גברים. על המחמאות שקיבלתי השכם והערב גם מגברים וגם מנשים. הוא פירגן תמיד וחשב שזה מחמיא לו שאני מקבלת מחמאות. לרגע הוא לא חשש שאני אעזוב אותו בעבור מישהו שמחמיא לי.  אם הייתי ניפגשת מידי פעם עם מי מהם, הוא תמיד ידע על כך ועודד.
 
גבר שלא בטוח בבת זוגו, יחשוש יום ולילה ממחמאות שהיא תקבל… זה יכול להיות דרך מסרים באינטרנט, אך זה יכול גם להיות ממישהו בבית קפה, או בתור לסופרמרקט, בעבודה, בחוף הים.
הווה אומר, שגבר מהסוג "שלא אוהב שמריחים לבת זוגו" (איכס, הביטוי הזה מעורר בי גועל!) לא יתן לה לצאת מהבית לבד, לא ירשה לה לצאת לעבודה ומיני תנאים מגבילים אחרים. זהו גבר קנאי חולני, סוג הגבר שלעיתים די מזומנות בשנים האחרונות, לצערי, אנחנו קוראים עליו בעיתון, אחרי שרצח את בת זוגו. לרוב אנחנו גם קוראים בכתבה שאף אחד מהחברים או השכנים לא חשב, או חש שמשהו אצלם לא בסדר. זוג מן השמיים!
לא יכולה לשכוח את רצח לאה סוזי כהן ושני ילדיה, בִּיתם ושני נכדיהם של זוג שאני מכירה, על ידי בעלה מאחר וחשד שהיא מנהלת קשר עם מישהו באינטרנט.
 
מקוממות אותי סוג האמירות שקראתי בבלוג ההוא. יתרה מכך, מפחידות אותי.
אנחנו כבר באלף השלישי, אך לעיתים אני מגלה שיש אנשים שנשארו בימי הביניים!
 
  
**
הרישום – רצח, גילה מיידל (2000)
 
 
 
*
תודה לכל המעודדים
תודה לכל 622 הנכנסים בשלושת הימים אחרונים
בשבילי זו אמירה הרבה יותר משמעותית מכל תגובה שהיתה נכתבת פה.
תודה.

החברות הכי טובות

  

שמונה בנות, שמונה חברות אנחנו, שנפגשות מדי חודש חודשיים למפגש בנות מפנק.

גדלנו כולנו בעיירת פיתוח דרומית בשנות ה – 60 וה – 70. עיירה שלגדול בה היתה זכות. היתה לנו ילדות נפלאה.

ארבע מאיתנו כבר יחד מבית הספר היסודי. שלוש הצטרפו אלינו בהגיענו לתיכון ואחרונה חביבה, סופחה לחבורה "כאשתו של" חבר ילדות.

 

כשהיינו צעירת ויפות, בילינו ביחד ימים ולילות, בזמן הלימודים ואחריהם. כל פעם אחת אחרת הייתה לחברה הכיטובה, וככה, כמו כסאות מוסיקליים היינו תמיד ביחד צמודות ומתרחקות מעט, צמודות ומתרחקות.

בגרנו, הלכנו לצבא והקשר נשמר. התחתנו, ילדנו.  חלקנו גידל את הילדים יחד. חלקנו התרחק לערים ולמחוזות אחרים. הקשר ההדוק הפך לפחות הדוק, אבל תמיד נשמר.

 

והנה בגרנו, מצאנו עצמנו בתוך קן מתרוקן. אני אפילו מצאתי עצמי מחליפה סטאטוס לגרושה. החלטנו לחדש ימינו כקדם. אנחנו נפגשות, חוגגות יחד ימי הולדת, מפטפטות, מרכלות, מספרות סיפורי ילדים ונכדים, מדברות סקס, מדברות גברים… מדברות זיכרונות.

 

שתיים מאיתנו כבר אחרי החלמה מסרטן. יעלה, לפני הוצאת ספר ראשון ומבטיח שיוצא לשוק בחגים.

עירית, פנסיונרית של המשטרה, פעלתנית בלתי נלאית, גילתה את עצמה באמנות.

 

שלוש מורות. שרית מורה לביולוגיה בתיכון שלנו בעיר נעורנו. שחוק הגורל, היא המצטרפת, חזרה אל מחוז ילדותינו האבוד.

דורית, מורה לאמנות, לפני תערוכת יחיד של הציורים המדהימים שלה.

יפעת, כבר אחרי ניהול בית ספר ומרצה באקדמיה, והיום  גם אחראית על פרויקט של חינוך משלים בכל מחוז הדרום.

 

רונית, גם היא מורה לשעבר, מאוד לשעבר. הפכה לצלמת מחוננת, ועוסקת בזה לפרנסתה והנאתה.

 

שלומית, גמלאית צבא הקבע, אם חד הורית שבגיל 40 הביאה לנו את התינוקת של החבורה. ביחד גידלנו אותה כולנו, שבע דודות שנותנות עצות ומעתירות אהבה. גדלה לנו ילדה לתפארת שעכשו מסיימת את בית הספר היסודי.

 

ואני, שכמו רובנו הייתי מורה פרק זמן לא ארוך מחיי, ומבלה את ימי כגמלאית פעילה, לאחר שתאונת דרכים שיבשה את מהלך חיי והוציאה אותי לפנסיה מקדמת.

 

שמונה נשים שהחיים זימנו לנו המון דברים מעניינים, הרחיקו אותנו למקומות שונים בארץ, כל פעם נפגשות מחדש, כאילו מעולם לא נפרדנו.

 

ביום שני הקרוב, ניסע כולנו לחמי געש, שמונה מַטְרוֹנִיתוֹת הולכות לשכשך בבריכה ולהעלות את מפלס המים. בחדשות הודיעו על חשש להצפה באזור חוף השרון בשבוע הבא… ראו הוזהרתם!

 

ועכשו, אני חייבת לרוץ ולקנות בגד ים חדש

 

 

 *

השמות בדויים 

 

                 

                         img80/2824/mv018943p1za4.jpg

    

סיפורה של אמא

 
לפני זמן לא רב כתבה עודג את סיפורו של ריף ילד לקוי למידה שנפל בין הכסאות של מערכת חינוך הדורסת כל ילד שונה, כל ילד שלא מתאים עצמו לשורה. לא חשובה הסיבה.
 
שלושה מתוך ארבעת ילדי לקויי למידה (תורשה מחורבנת!) נלחמתי על הזכות שלהם ללמוד בבית הספר, יום יום . וזה מתיש, מאוד מתיש!

כשילדתי את הבכור שלי, הייתי אמא צעירה, וכמו כולנו, הייתי בטוחה שהילד שלי הוא "נזר הבריאה" ילד מושלם.

עד כיתה א` הכל היה בסדר. בכיתה א` גילתה המורה שהילד כותב את האותיות בדיוק מהכיוון ההפוך. היא השאירה את הילד כמה פעמים מידי שבוע, אחרי שעות הלימודים לשעה נוספת, נתנה לו לתרגל דפים שלימים של אותיות הא`- ב`. להפתעתה שום דבר לא השתנה, לא חשוב כמה מחברות מלאות באותיות הוא כתב. הילד שחווה את ההשארות אחרי הלימודים כעונש, והוא הרי לא עשה שום דבר רע… התחיל מתמלא ברגשות של תיסכול מתמשך.  על שעורי בית בכלל לא היה מה לדבר. איך אפשר לדרוש מילד כל כך קטן להכין שעורי בית אחרי שמילא מחברות שלמות בכתב ידו?! לאט אבל בטוח, הילד "כבש" לעצמו מקום של ילד בעייתי בבית הספר. לא שיעורים, תיסכולים שפרצו החוצה בחמת זעם, והורים שקיבלו כל כמה ימים מכתב והוזעקו לבית הספר הלוך וחזור.

אני כאמא צעירה וחסרת נסיון, מוכרחה לציין שנכנסתי ללחץ, ניסיתי לרצות את המערכת ו"התיישבתי על הילד" בעניין השיעורים ובית הספר ללא סוף. צעד שהיה ככדור שלג ורק ליבה את תחושות התיסכול שלו. בתוך תוכי הבנתי שמשהו לא בסדר, אך לא ידעתי מה בדיוק.. הייתי כל כך צעירה וחסרת נסיון.

הילד נכנס להתקפי עמוק וגרם להרס ממשי בבית. לא איפשרתי לו להרוס את הבית, אבל נתתי לו אפשרות לעשות בחדר שלו מה שהוא רוצה. זו היתה הטריטוריה שלו. ברגע של התקף זעם, שמתי אותו בחדר ושם הוא היה רשאי לעשות מה שעולה על רוחו. פעם אחת הוא שבר את המיטה שלו לרסיסים, לקח לאבא שלו שבוע לתקן אותה. החופש הזה שנתתי לו, בדיעבד, הסתבר כדבר נכון ביותר לעשותו… נתתי לו לגיטימציה להוציא את התיסכול שלו.

בסיום כתה ג` החליטו שהילד מופרע וישלח לכיתת חינוך מיוחד שהיתה בזמנו כיתה לילדים בעייתיים ו"נשירים". רוב הילדים מהכיתות הללו, מצאו את עצמם אחרי שנים מועטות ברחוב.

כאמא לא הסכמתי לקבל עלי את הדין. היה לי ברור שהילד שלי לא "מופרע", שיש לו בעיה כלשהי שלא מאתרים…

החלטתי שאני מעבירה לבית ספר אחר (בזכות פרוטקציה הוא התקבל)
בכיתה ד` הוא "נפל" על מורה נהדרת שאמרה לי להניח לילד, ולתת לה להתמודד איתו לבד. היא ביקשה ממני לא להעיר לו דבר על שעורי בית, על הכתב, על המבחנים… שום דבר.  
בחנוכה היא הזמינה אותי ואמרה שלילד יש בעיה שהיא לא יודעת בדיוק להגדיר, ושלחה אותי ל"ניצן" שהיה אז בחיתוליו (הילד בן 32 היום)
הוא אובחן כלקוי למידה, ומאז…. הפך לחביב המורות בבית הספר – פתאום ידעו איך לגשת אליו!

בתיכון, מלחמה מתמדת. הילד שהיתה לו בעיה עם שפות, קיבל פטור מערבית, אבל מאנגלית לא היו מוכנים לפטור אותו. אי לכך, הלכתי למורה והודעתי לה שאני נותנת לילד שלי "פטור" מאנגלית, הוא קיבל ממני רשות לא להשתתף בשעורים שלה. המערכת השתוללה. אני הייתי "האמא המשוגעת" שנתנה לילד שלה פטור משעורי אנגלית. האמנתי שברגע שיצטרך את השפה, ילמד אותה.
בסוף יא` החליטו להעיף אותו מבית הספר, בגלל שלילי יחיד באנגלית. אין בגרות בלי אנגלית כידוע, זה מוריד את אחוזי ההצלחה של בית הספר בבגרויות!

כל הקייץ מלחמת עולם ביחד עם "ניצן" והפיקוח המחוזי לאנגלית… הילד נשאר בבית הספר, סיים יג` במגמת אלקטרוניקה.
התגייס לצוללות, הביא את "הדולפין" הראשונה מגרמניה לארץ. בשלב מסוים החליט שהוא חייב בגרות, כדי להעלות את המשכורת הצבאית – למד לבד לבגרות עם ספרים ללמוד אנגלית בעברית ששלחתי לו  לגרמניה. קיבל 56 עובר!

היום הוא מהנדס, מנהל פרויקט מאוד רציני בצבא… כל חודש טס לארה"ב בענייני העבודה. מנהל מו"מנים עם אנשים בצבא ארה"ב…

ילד שרצו בכתה ד` לשים עליו חותמת מופרע! ולשלוח לרחוב…ילד שאני כאמא שלו, נאלצתי כל שנות למודיו בחינוך הממלכתי, להפוך לדיירת קבועה בבית הספר. להיות "אמא משוגעת" כדי שהילד יצליח לסיים את מערכת החינוך.

זה קשה וזה לא פשוט, וזה מתיש נורא. לא כל אחד מסוגל להמשיך כך בהתמדה ולהלחם נגד המערכת חסרת הרגישות. בוודאי לא אנשים שאין להם גב כלכלי או קשרים חברתיים נכונים (כן, ויטמין P הוא חלק מהעניין, לצערי).

שלושה ילדים כאלה יש לי… אצל השניים האחרים, היו תקופות שחשבתי להרים ידיים… עד ששוב אגרתי כוחות ולא הרפתי.

רק לפני שנה הסתיימה המערכה שלי, כשצעיר בני סיים יב`. 25 שנים של ביקור כמעט שבועי בבית הספר. מודה ומתוודה, שנאתי לעשות את זה.  אני חושבת שאחת הסיבות שאני הפסקתי, בזמנו, א
עבודתי בבית הספר… "מורה, מקצוע טוב לאמהות עם ילדים" היתה ההבנה שגם אני מתוך המערכת לא אצליח לשנות אותה.

*

הפסל של דניאלה אמנת – אימהות

 

 

אמא על גלגלים

 
אתמול בלילה בסביבות אחת עשרה מתקשרת החברה של הבן שלי ואומרת לי שהבן מודיע שהוא בדרך לבית חולים מאיר (קצת רחוק ממני)… הוא בשטח, אין קליטה.
נו, כמו אמא הולנד (מהבית) / פולניה (השפעה סביבתית) טובה, אחרי כמה נסיונות תפסתי אותו בכניסה לחדר מיון. חום גבוה והרגשה איכסית. אל תבואי, הוא אומר, נראה קודם מה קורה…
אמנם אני אמא כמו שכתבתי כמה שורות מעל, אבל לא יושבת לילד על הוריד, ולא נענית לאינסטנקט הראשוני שלי להכנס לאוטו ולטוס לחדר מיון. מחכה בבית כמו "ילדה טובה" לשמוע מהילד.
ב- 24:00 הוא נשבר. תבואי, לא יודע מה קורה…
מכינה ציוד למקרה חרום… בגדים ושאר ירקות. מתקשרת לכוחותי בשרון להודיע שתיתכן פלישה לזמן בלתי מוגדר ויוצאת לדרך.
 
שלושת רבעי שעה ואני כבר בכניסה לבית חולים, נכנסת לחניה, טלפון. "יש לי דלקת ראות, משחררים אותי הביתה עם 7 גימלים"
מחכה ליד השער שהילד יגיע… מגיע ונשפך לתוך האוטו… עוד שלושת רבעי שעה ואנחנו בבית.
 
מעולם לא נסעתי הלוך חזור לכפר סבא בשעה ושלושת רבעי, כולל המתנה של 20 דקות…
 
אמא על גלגלים ורגל כבדה על הגז.
 
 

img232/7680/j03372341fo1.jpg

 
והילד?
שוכב במיטה עם חום גבוה ומשתעל… אינשאאלה, בעזרת פצצת האנטיביוטיקה נתגבר.
 
 

תגידו…

 
 
קרה אתמול משהו מיוחד שנכנסו אלי לבלוג כ- 400 איש???
 
 

בגן המשחקים – שירפור

 
 

על נדנדה בחליפה מְהוּהָה

לא כזו שידעה ימים יפים יותר

כזו שאומרת "פעם הייתי איש

מכובד"

 

עיניו נעוצות במרחקים

במכוניות מתרחקות

לאן לוקחות אותו העיניים?

לאן הוא נוסע עם המכוניות?

 

דמיונו מתעתע

חוזר אל הקתדרה

מוקף עיניים מעריצות

הנישאות אליו

מידי שנה בשנה

לוגמות כל מילה

נוטפת

כל משפט זורה תובנה

 

"פרופסור" הם קראו לו

ביראה

מחייך לעצמו

מורה הפילוסופיה

בטכניקום של

מוסקבה.

 

מנער את התמונות

נועל המחשבות

מאמץ  את פילוסופית

חייו החדשה

הגלומה במטאטא

היעה והעגלה

המחכים מבוישים

בפינת הגן.

 

 

 

*

התמונה צולמה הבוקר מחלון חדר השינה שלי…