אני ושולה בחצר…

 
שנים שלא התראינו – היתה חברת ילדות שלי.  היא בארה"ב למעלה מ – 20 שנים. גדלנו ביחד, פחות או יותר.
אתמול נפגשנו. אח איזו פגישה מלאת נוסטלגיה היתה זו.
הנסיבות לא הכי משמחות, הגיעה במיוחד כדי לעזור במעבר של הוריה לבית אבות, והנה עוד בטרם היו שם שבוע נפטר אביה. באתי לנחם אותם בביתם (זה שעזבו רק לפני כשבוע) בחיפה.
ובכל זאת, הצלחנו להפוך את הלימון הזה ליופי של לימונדה.
 
לפעמים, זכורונות מתקבעים בתוכינו מבלי שנרגיש. נסעתי לחיפה ומבלי להסס לרגע, מצאתי עצמי מול הבית  בו ביקרתי בילדותי, התבגרותי. בית בו לא ביקרתי כ – 20 שנה. רק כשעמדתי מולו,  קלטתי שהם כבר שנים לא גרים שם…
 
הזכרון הראשון שלנו, או יותר נכון הסיפור הראשון שסיפרו לי עלינו, היה כשהיא היתה כבת שלוש ואני כבת שנתיים. מצאו אותנו מהלכות ברחוב בלוד, בה גרנו, יד ביד. כששאלו אותנו לאן זה, השבנו שאנחנו הולכות לשדה התעופה (שם עבד חבר של ההורים…)! גם אני וגם שולה לא זוכרות את זה. אולי אגדה שהורינו סיפרו, אולי אמת.
 
הוריה זוג אנגלוסכסי, הורי זוג הולנדים, נפגשו והפכו לחברים הכי טובים.
ב – 1955 הם עברו למושב תימורים. ב- 1957 עברו הורי לחבל לכיש. הקשר המשיך ואנחנו גדלנו כמו אחיות.
 
בגיל שש כבר נסעתי לבד באוטובוס מקרית גת לתימורים. ירדתי על הכביש הראשי והלכתי אליהם הביתה (מי שולח את ילדיו היום לבד באוטובוס בגיל כזה בעיר, שלא לדבר על מחוץ לעיר).
בתימורים גרו עוד בני משפחה. הכרתי את כולם כולל הסבתא, אצל כולם הייתי בת בית.
 
גם באביגדור המושב שמעבר לכביש, היו דודים. נהגנו ללכת מתימורים לאביגדור ובחזרה, מספר פעמים ביום, כשאנחנו חוצים את הכביש הראשי של מדינת ישראל המקשר בין באר שבע למרכז ללא כל חשש…
באביגדור חלבתי פרות ואספתי ביצים מהלול, בתימורים טיפסתי על עץ התות שבחצר ואכלתי מלוא הפה תותים שחורים, למדתי לרכב על אופנים,  ביליתי בבריכה. איתם נסעתי בקיץ לקייטנה של שבועיים בתנאי פנימיה, של המועצה האיזורית שהתקיימה באזור אבן יהודה ליד הים. חוויות בלתי נשכחות לילדה "עירונית".
 
גם שולה כמוני, היתה עולה על אוטובוס בתימורים ומגיעה אלינו הביתה לבילוי ב"עיר הגדולה".
היא סיפרה לי סיפור שאני לא זוכרת. יום אחד ניכנסנו שתינו הביתה ומצאנו נערים שפרצו לבית, יושבים על הרצפה במרכז הסלון ומסתכלים באלבומי תמונות. אני מניחה שלפרוץ לא היתה בעיה בימים ההם, עדין לא נעלנו דלתות על סוגר ובריח ורב בריח.
 
אמא של שולה היתה החברה הכי טובה של אמא שלי. כשהייתי בת עשר, נפטרה אִמה מסרטן (היא מופיעה בתמונה עם החצאית המפוספסת). היתה זו הפעם הראשונה שאני התמודדתי עם מוות מקרוב.
 
 
1958 – בפתח הבית שלנו.
אני הילדה המתולתלת במרכז
שולה- הבלונדית בשמלה הלבנה
על המדרגה התחתונה
 
 
ביום ההולדת ה- 40 של אימי, הכיר האבא של שולה את אשתו השניה שהיתה גם היא חברה של הורי. לאחר שנישאו, עברה המשפחה לחיפה ואנחנו, מטבע הדברים, התראינו פחות. נולדה להם עוד אחות קטנה איתה שיחקתי כמו שמשחקים עם בובה.
 
אתמול סיפרה לי האחות הגדולה של שולה ששנים רבות לא סלחה להורי על ה"שידוך", עד שגדלה ושוכנעה שזה לא היה שידוך של הורי. היתה זו הכרות  אקראית שהחלה אצל הורי בבית.
 
גדלנו והתבגרנו, כל אחד פנה לכיוון אחר, שולה עזבה את הארץ וחיה במנהטן. מסרתי לה ד"שים כשהוריה נסעו לבקר את הבנות בארה"ב ובזה בעצם הסתכם הקשר שלנו.
 
והנה אתמול, נפגשנו שוב אחרי כל כך הרבה שנים, המשכנו ממש מהמקום שבו נפרדנו כאילו לא עברו עשרות שנים.
הפעם, הבטחנו לעצמינו, הקשר ימשך למרות המרחק.
 
 
 
 
*
הציור – צ`יהו אושימה
מזכיר לי את עץ התות שעליו טיפסנו
מודעות פרסומת

30 תגובות ל-“אני ושולה בחצר…

  1. יפהההה (e)

  2. מרגש.
    והצילום זרק אותי עשרות שנים אחורה.

  3. מאוד מרגש,יום טוב!!

  4. זכרונות לפעמים צצים
    כשאף אחד לא מצפה להן..

  5. סיפור מרגש!
    מדהים איך הנורמות השתנו ביחס למה נותנים לילדים לעשות.

  6. ד ו ר י ת ה

    מרגשת אחת ((:

  7. התמונות כל כך יפות
    מהתמונה של הרשומה והתמונה הנוסטלגית (איפוא הימים שהיינו מצטלמים בשחור לבן יש להן ניחוח אחח אחח) ועד התמונה של הפטל.

  8. בדיוק אתמול ניזכרתי בחברת ילדות
    בהקשר למקרה שעוד אכתב עליו בבלוגי

  9. שומה מקסימה ומרגשת.eממליצהe

  10. תנועת בראון

    סיפור מקסים
    והתמונה הזו, תודה על השיתוף.

  11. אין כמו
    המפגשים עם חברות ילדות

  12. וואו… איזו כתיבה מרגשת…
    נתת לי להרגיש כאילו אני ממש שם, רואה אתכן הולכות ל"נמל התעופה" וחוצות את הכביש הראשי.

  13. תודה

  14. צילום שהוא ממש זמן אחר
    הבנות לא הבירו את הצילום הזה

  15. תודה תותי, יום יפה גם לך

  16. הציור הזה באמת יפיפה
    כמו שראיתי אותו

  17. אלה ימים כל כך שונים
    ימי התום

  18. (-:
    סיפורים מהחיים

  19. ידעתי שתאהבי אותה
    את התמונה העליונה (-:

  20. כן… זה מסוג המפגשים
    ששנים לא יכולות להם.

  21. תודה יקירה e

  22. תודה מתוקונת (-:
    flashesו | 26/10/2007 11:16

  23. אני…
    בינתיים נשארתי אני 😉

  24. אוי מיקה… איזו טעות
    רואים שהתעוררתי לא מזמן!

  25. צוחקת…
    גם לי זה קרה, ועוד בבלוג שהגבתי בו –

  26. נסעתי כשאני יודעת בברור
    שזאת הולכת להיות פגישה כייפית

  27. הר הקסמים

    איזה סיפור מרגש
    בטח היה מדהים לראות אותה שוב.

  28. כן, היה בזה כייף גדול
    למרות שאבא שלה הצטרף אל אלה שהולכים ונעלמים מחיינו

  29. כן… התמונות של היום הן אחרות
    יש בהן נופך אחר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s