ארכיון חודשי: ספטמבר 2009

קרקס יום הכיפורים

 

ככל שעוברות השנים, אני נעשית פחות ופחות סובלנית כלפי היום הזה.

.

שקט עכשו, שקט מאד

בבית הורי, השקט הִצְטַוֵּחַ

אמא, שבה לצום בשנות חייה האחרונות

אבא, חָרַק  בשתיקתו את המילים שהנחיל לי

את מצוות הצום קיימתי באושוויץ

שם, הותרתי את אלוהים

שעלה בעשן עם כל האחרים

אני, מַחֲרָה אחריו בנאמנות

ולא צמה

.

. 

ככל שעוברות השנים, אני נעשית פחות ופחות סובלנית כלפי היום הזה.

. 

בקבוצות הם הולכים לבית הכנסת

טליתותיהם על כתפיים

נשותיהם לצידם

והילדים בעקבותם

משחקים את חרדת הקודש.

רק יום אחד לפני 

הם עדין ירו  מילים

עלבו

שיקרו במצח נחושה

תיכמנו את כל מי ומה שרק אפשר

חיזרו ללא לאות אחרי אישה אחרת

.

ועכשו

עטויים פני צדיקים

אל עבר הבמה בתפילת "כל נדרי"

ובוידוי

"אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי…"

.

 .

לכשיכלה היום ותימלא ביטנם

ישובו לעטות את מחלצות

הסאוב.

.

ככל שעוברות השנים, אני נעשית פחות ופחות סובלנית כלפי היום הזה.

.

מודעות פרסומת

חלב הצער

 

 

אני מציצה בתוכניה של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ומול עיני מזדקר הסרט הפותח את הפסטיבל – חלב הצער.

חלב הצער, השם מתגלגל על לשוני שוב ושוב ואני מתרגשת, כל כך מתרגשת. אין לי מושג על מה מדובר בסרט, אבל אני יודעת שאני חייבת לראות אותו. "חלב הצער" שם שמוציא כל כך הרבה אמוציות ממני, אין מצב שהסרט לא יחרט בליבי.

"אולי יום אחד/ את תביני/… אישה זו נחמסה, נאנסה באותו לילה/… לא היה אכפת להם מבתי שעדיין לא נולדה/ הם אנסו אותי באיבר המין שלהם ובידיהם/ ללא כל רחמים על בתי/ המתבוננת בהם מבפנים/ וכשלא באו על סיפוקם/ הכריחו אותי לבלוע/ את איבר המין המת של בעלי ג`וזפו/… אני צרחתי:/ עדיף שתהרגו אותי/ ותקברו אותי עם ג`וזפו".

עם מילות השיר הזה, ששרה אם על ערש דווי לבִּתה נפתח הסרט. זה מה שנקרא לקבל אותה "בבום לפנים" ישר על ההתחלה.

בהמשכו של הסרט נלמד כי פאוסטה, גיבורת הסרט, לקתה במחלה המכונה "חלב הצער", מחלה שינקה מחלב אמה.

בין השנים 1980 ל-2000 כ-70,000 איש נרצחו או "נעלמו" בפרו על ידי טרוריסטים מאואיסטים מתנועת "הנתיב הזוהר" ועל ידי השלטון. אף שבסרט אין כל אזכור של זהות המחוללים, שירת האם מתייחסת לתקופת שיא האלימות: בשנים 1983–1984 הטילה "הנתיב הזוהר" את חיתתה בעיקר על איאצ`וקו בדרום-מרכז האנדים, אחד האזורים העניים ביותר בפרו (שהוא גם מקום הולדתה של סולייר, השחקנית הראשית). הטרוריסטים רצחו את האיכרים שלא היו מוכנים להפוך לקומוניסטים, והתעללו בנשותיהם. שלושה רבעים מהקרבנות היו ילידים דוברי קצ`ואה, הסקטור העני והמנוצל ביותר בחברה הפרואנית.

 "חלב הצער" הוא כינוי לאמונה שלפיה תחושת פחד תמידית עוברת בחלב האם, אל ילדיה, במיוחד לבנות, ה"יורשות" את הפחד העמוק הזה. 

הסרט כולו, לכל אורכו מדבר בהעברה הבינדורית של אמהות לבנותיהן (הורים לילדיהם), את טראומות העבר הקשות שלהם והחיים בצילם ואיתם, של הדור השני. אתה יונק את הפחד הזה מרגע לידתך, בחלב האם, בחיבוק, באחיזה, במילה.

פאוסטה, גיבורת הסרט, ירשה הרבה מאוד פחד ועם הבעת הפחד הזאת התמודדה הצלמת. בראייר: "זה האתגר של הסרט. סרט על פחד. ופחד לא היה בדיאלוג. פחד של הדמות להיפתח לעולם. מגאלי סולייר, השחקנית, עשתה עבודה מעולה. הצליחה לבטא את הפחד העמוק, לשמור אותו בבטן. ניסינו לחפש זוויות צילום שימחישו את התחושות שלה, ולצלם את הפתיחות ההדרגתית שלה לסביבה".

הפחד הזה, נמצא לכל אורכו של הסרט, העינים המדממות, הגוף הסגור, הידיים הננעלות במרכז הגוף, שומרות, חוסמות. פאוסטה שבסרט, היא אישה פסל, אישה מפוסלת בברונזה, כמעט ללא הבעה, אך עם כל כך הרבה הבעה. ממש כמו חיה פצועה.

כשפאוסטה סובלת מכאבים ומדימומים ומובהלת לבית חולים, מסביר דודה לרופא כי פאוסטה סובלת ממחלת "חלב הצער". אך הרופא מבהיר כי על פי הבדיקה שערך מקור המחלה הוא תפוח אדמה שפאוסטה מסרבת להוציא מהווגינה שלה.

טלטלה אוחזת בצופה (בי, בי, בי), הבנת המעשה של פטוסטה נמסכת אל התודעה, אך עדין לא נקלטת במלוא עצמתה, עד שהסרט מגיע לסצנה מצמררת במיוחד, בו אנו מתבוננים בפאוסטה הגוזמת את קנוקנות תפוח האדמה הבולטות מגופה לבל יגדלו פרא. על הריצפה, בין רגליה, נחות קנוקנות שעד לפני רגע צמחו בתוכה. הנשימה נעצרת, אתה מבין שהטראומה של האם, ממשיכה וצומחת לממדי מפלצת בתוך גופה של פאוסטה. אתה מבין אך מסרב להבין, כי האלימות של הזכרון נעוצה וחבויה עמוק בגופו של הדור השני, מכאיבה עד כלות הכאב. הזכרון החושי של העבר לא פג וכנראה לעולם לא ממש יפוג.

הסרט שוזר בתוך הקדרות גם הרבה צבעוניות. האזרחים במקומות בהם סבלו וסובלים ממלחמות, חוגגים את החיים  עם מעט הכסף שיש להם, ממש כמו  שחוויתי לאחרונה גם בגאוריגה.

 

כבת הדור השני לשואה, החזיר אותי הסרט אל הפחד שלי להיות במקומות הומי אדם. זמן רב מאוד דחיתי מעלי את הרעיון שהתחושות הלא נעימות שהגוף משדר לי בזמן שאני נמצאת בעצרת בככר רבין, קשורות באיזו ירושה שקיבלתי מהורי (אבי לא הלך להפגנות שכאלה, גם אימי לא, הספיק לו להיות דחוק בתוך המון ללא זהות, אז "שם"…). אחרי הסרט הזה, אני מתחילה לקבל את הרעיון, שזה מאוד יתכן. הגוף שלי חש את הפחד ההוא, ולא טוב לו עם זה, לא טוב לי. הפסקתי ללכת לעצרות הללו, למרות שאני לפעמים מאוד רוצה ללכת. כשאני מחליטה ללכת (כמו בהפגנת הנשים נגד קצב), תמיד אני מוצאת עצמי עומדת בקצה, רחוקה מכל ההתרחשות, יושבת באחד מבתי הקפה הסובבים את הכיכר. נמצאת ולא נמצאת. 

בסכומו של סרט, "חלב הצער" מספר לנו על שרשרת אירועים לא צפויים המשנים את חייה של פאוסטה באורח דרמטי לאחר מות אמה. על ההתמודדות שלה עם פחדיה האיומים ועל מסע השחרור הלא קל שלה. למרות הקושי בסרט אתה יוצא עם תחושה אופטימית. הסרט נשאר חקוק בי. הפנים של פאוסטאה נשארו חקוקות בי. אל תשאלו את עצמכם אם ללכת, פשוט לכו ברגע שהוא יגיע לבתי הקולנוע!

***  

  במאית: קלאודיה יוסה
  תסריט: קלאודיה יוסה
  משחק: מגאלי סולייר, מרינו באלון, סוזי סנצ`ז
  צילום: נטשה בראייר
  עריכה: פרנק גוטיירז
  הפקה: אנטוניו שוואריס, חוזה מריה מוראלס, קלאודיה יוסה
  זוכה פרס "אריה הזהב" לסרט הטוב – פסטיבל ברלין

 *

ממליצה בחום לקרוא את המאמר של רעיה מורג על "חלב הצער" – אימהות, בנות והעברה בין-דורית של טראומה

http://www.iwff.net/He/Articles.asp?Yid=2009&Id=79

ואת ראיון עם הבימאית

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000494509&fid=3317

 

*

סרט נוסף שראיתי בפסטיבל וגם הוא מומלץ: טנג`רין

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,39831,.aspx

 

שנה טובה

 

השנה החדשה מתדפקת על הדלת, מעט ערפילית עדין.

מקוה עבור כולנו שתהיה זו שנה צלולה ללא צללים וצלילים צורמים.

שתהא מלאה בהפתעות שיצבעו את החיים בגוונים שאנחנו אוהבים.

שהישועה (תש"ע) תבוא עלינו רק בזכות עצמינו.

 

 

שנה טובה

 

זה נורא נורא נורא קשה

נותרתי היום לא מילים
ועם דמעות מול הטלויזיה עד שלא יכולתי יותר
ונימלטתי אל תוכניות בית החולים שאני מקליטה

לבכות שם על האחרים
כאילו לא עליה,
עליהם, עלינו
עלי
על עוד פיסת חלום שנשבר

סופקיץ צפוני

 

לפני כשבועיים יצאתי  עם הזריחה לעין אפק לנסות לפגוש עופות מים ולצלם

 הזריחה מעל הרי הגליל היתה יפה כמו שזריחה נועדה להיות – תחילת יום מרטיטה  

סימנים של סוף הקיץ ניכרו סביב

"חנק מחודד" התפתל בתוך היבש, הכתים בו ירוק רענן

מתחת לגשר, בתוך המים העכורים אפשר היה להבחין בקושי

 בִּשפמנון ששחה לו בנחת

 

העופות חברו להקות להקות בתוך הצמיחה, רחוק מידי כדי לתפוס צילום כהילכתו 

קורמרנים

 ואנפיות  היו רק חלק משלל העופות שניסיתי לצלם ולא הצלחתי 

 מאחורי הגדר

  במרחק, עמדו שוורים כפסלי שיש 

הלכנו מעל המים 

אל תוך הסבך  

בו צמחו פרחי שנית גדולה

ממש על שפת המים

בדרך אל הרכב התעופפו סביבנו דנאיות הדורות בלי סוף,

הן בחרו להן את הפרחים הכי קטנים ורחוקים כדי לנוח עליהם 

ליד החניה, בבריכה שהתייבשה, הצלחתי לצלם גם כמה מגלנים

 

 בצהרי יום נסעתי

DSC_4516

להתאוור אצל חברה בקיבוץ

 

את אבק היום ואת העייפות

הורדתי ממני בחוף בצת, למול ספינת חיל הים

שהגנה עלינו,

לא שזה היה עוזר אם היו נופלות שם קטיושות כמו ביום האתמול

בין חוף נהריה

 לחוף ראש הנקרה 

 צבעו דיגים את קו האופק 

 יחד עם הנופשים

ואיתי 

שלום עולם!

זהו, אני מתחילה…

צריכה ללמוד את האפשרויות פה

בקרוב תצא הרשומה הראשונה

 להתראות בשמחות