ארכיון חודשי: דצמבר 2007

תודה

 
תודה לעורכי תפוז שבחרו ברשומה שלי כרשומה נבחרת לשנת 2007. ושמו אותה בדף הראשי של תפוז.
 
 
 
 
שתהיה שנת 2008 שנה ללא קשים

שלוש אמהות

 
השבוע הלכה לעולמה האמא של גיסתי, תם פרק הסבתות במשפחה שלנו. הילדים שלי ושל אחי איבדו את הסבתא האחרונה שנותרה להם, כן, גם לילדי היא היתה כסבתא.
 
הנה תמונה המקפלת בתוכה חיים שלימים,
פרק שלם מחיי שתם ונעלם.
דור שהיה ואיננו עוד
נישואים שאינם
בית שאיננו.
 
 
 
אמי ישובה על הכורסה, לידה האמא של גיסתי שרק אתמול ליווינו אותה בדרכה האחרונה ואחרונה חמותי לשעבר.
 
קיבוץ גלויות ישראלי.
אימי ההולנדית היתה הראשונה ללכת, האמא שלי שהיתה במידה מסוימת פלא ואגדה, קצה בחייה בגלל מחלת הסרטן, הרימה ידים ולא נלחמה על חייה. חייה נדמו אחרי שהחלימה מהסרטן!… עדין קצת כועסת עליה.
חמותי הקיבוצניקית הפולניה, נפטרה באותה שנה בה נפטר אבי (שני סבים עזבו אותנו בזמן די קצר), אחרי צינטור לא מוצלח בגיל 82, מתה בריאה בסך הכל.
הסבתא האחרונה שלנו, הרומניה, נפטרה שלשום בביתה, במיטתה, בשיבה טובה כשהיא בת 84. זכות גדולה למות בצורה כזו.
לפני כשבועיים עוד ביקרתי אותה…
 
מאחורי אימי תלויות שתי תמונות שתלויות עכשו בביתי, הארונית שעל הקיר מצד שמאל, מלאה בקריסטלים, תלויה עכשו בבית אצלי, עם הקריסטלים שלה ויעברו בבוא היום לבתי – בבת עינה של אימי, התמונה שלה נמצאת שם בקטן, מאחורי אימי, קרובה אליה תמיד…
 
אם תשימו לב לפרטים, על השולחן גרביים חדשות, מצידה השמאלי של אימי, בצד הכסא, שקית מלאה בניירות, שעטפו מתנות. הגרביים ניתנו כמתנת חנוכה לאמה של גיסתי, גם חמותי לא יצאה בידיים ריקות… היה זה החנוכה האחרון, לדעתי, שחגגנו כולנו יחד את החג הישראלי וההולנדי. כולנו יצאנו בידיים מלאות מתנות, במיוחד הנכדים. חמותי מעולם לא נתנה מתנות, מלבד סכום סימלי כדמי חנוכה לילדים, אך מאוד נהנתה להשתתף בחגיגה ולחזור הביתה עם מתנות … במבט לאחור זה די משעשע אותי, פעם זה די הרגיז… צעירה הייתי וממהרת "להדלק" מכל דבר…  חלק מנישואי שהיו ואינם.
 
זכרונות מעולם שלא קיים יותר, לחלוטין, בשום צורה.
היה ואיננו עוד.
 
סופשבוע עצוב… שבעה במשפחה, עולם שהיום הוא רק זכרונות.
 
 
 

תדע כל אם עבריה…

 
"… תדע כל אם עבריה שמסרה גורל חיי בנה לידי מפקדים, ראויים לכך"
 
("עם פרידה", דברי ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דוד בן-גוריון, 2 ביולי 1963)
 
 
 
אתמול ושלשום צפיתי בסרט 
 
"תדע כל אם…"

סרטם של הבמאי ניר טויב והמפיק יהודה ביטון. במסגרת משדר משותף ומיוחד של "מבט שני" ו-"הסיפור האמיתי"
"תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בנה בידי מפקדים ראויים לכך" (דוד בן-גוריון)
מלחמת לבנון השנייה טרם נחקרה לעומק מבחינת היקף השבר הערכי וגודל משבר האמון שבין הלוחמים למנהיגות הצבאית והמדינית. "תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בנה בידי מפקדים ראויים לכך" אמר דוד בן גוריון וטבע את המשפט החקוק בכל בסיס בצה"ל.
הסרט "תדע כל אם" מתעד את לוחמיו של צוות ביחידת מילואים מובחרת שנקראו לקרבות ועברו את תסכולי הפקודות הלא ברורות, פציעה ומוות של חבריהם בקרב בדאבל ודילמות של משבר ערכי הלחימה שנחשפו במלחמה. הם והוריהם שני דורות של לוחמים. בצוות הלוחמים משה הר ציון בנו של מאיר הר ציון הלוחם האגדי של פעולות התגמול בשנות ה 50 ומאנשי יחידה 101, ניר רובין בנו של האלוף במיל.
דורון רובין שהיה מג"ד 202 במלחמת יוה"כ ואור נוי בנו של תת אלוף במיל. רפי נוי שהיה ראש מטה פיקוד צפון בעת הלחימה הארוכה בלבנון.
מדובר בסרט החודר לליבת הישראליות, לגרעין הקשה שלה – אל "שומרי החותם". מסע לעולם הולך ונעלם של מוטיבציה, זיקה לארץ, ערכי הקרבה והתנדבות שנשאו עמם האנשים האלה – הם והוריהם, כשהתגייסו לצה"ל. ערכים שנכתבו בדם במלחמות ישראל, ושום ועדת חקירה לא תצליח לנתח את מה שקורה עכשיו, ערב פרסום דו"ח וינוגרד, בעמוד השדרה ובעצבים החשופים של החברה הישראלית.

"תדע כל אם" חלק א` – 63 דק`
האבות, הבנים והנשים שלצדם. מול הדור השני של המלחמה בלבנון ניצבים ערכי היסוד שעליהם חונכו – "לא משאירים פצועים בשטח" ו"החתירה למגע עם האויב" – ערכים שייסד דור האבות. המלחמה פורצת, הלחימה מסתבכת, השאלות מתעוררות והאירועים מולידים דילמות קרעים וכעס עצום. הפגנות אזרחים ואנשי מילואים מחדדות את השבר הגדול. השבר משתקף היטב, בעיני האבות שמנסים להבין היכן השתבשו הדברים בצה"ל ובמנהיגות הלאומית.

"תדע כל אם" חלק ב` – 61 דק`
התותחים נדמו. ההלם והאלם שוררים בארץ. גיבורי הסרט שבו הביתה, אך אירועי המלחמה וזעקות הפצועים אינם מניחים להם. תשעת ההרוגים של "דאבל" הכפר הלבנוני שנהרגו סמוך אליהם שבים ועולים מן האוב. האם יכלו לעשות יותר למענם? האם יכלו להפר את הפקודות המוזרות שקיבלו? האם שיקרו להם? האם דמם של הטייסים אדום יותר? ואיך חוקרים את האמת על המלחמה.

במאי: ניר טויב, מפיקים: יהודה ביטון, ניר טויב, עורך: גיל איזקוב, צלמים: דווה מלמן, נעם טייך

 
כן, אתמול ושלשום צפיתי בסרט הזה, ועדין לא התאוששתי, לא, לא שגילו לי את אמריקה בסרט הזה, אנחנו חיים כבר מעל לשנה עם הטראומה הזו של המלחמה בצפון, מלחמת שוא שלא הביאה השגים, אבל גרמה להרג בנים לשוא.
מצטערת, אולי אילו מילים קשות, אך זה מה שאני מרגישה כאם של חייל שיושב כרגע אי שם בשטח. אני חשה שהבן שלי נמצא בידיים, שאני לא בטוחה שאפשר לסמוך עליהם!
 
תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך".
 
דבריו אלו של דוד בן גוריון נשמעים כחלום רחוק נוכח העובדות שהובאו בסרט. לפיכך, ניתן לנסח את הגדרתו של בן גוריון מחדש ולהתאימה לימינו: "תדע כח אם עברייה שבמסרה את גורל בניה לידי מפקדים שלא כולם ראויים לכך, היא מהמרת על חייהם".
 
על החתום:
 
FLASHES – אם לחיל בצבא ההגנה לישראל
 
 
 
צילום: בן בלר 
 
 
*
תודה לאינטרנט שסיפק לי את התמונות

צבע אדום

עוד חוייה – הוויה ישראלית, שהייתי שותפה לה הערב…

אחרי שישבתי כל השבת על קריאה של שפינוזה ומנדלסון, בשאלת האמונה, הסעתי הערב את הבת שלי בחזרה לקיבוץ ניר עם בו היא גרה. עמוסות ציוד ואוכל לשבוע, יצאנו לדרך. כאחת המכורה לתוכנית "נולד לרקוד" ישבתי איתה בביתה הקט וראיתי את הריקודים וכשהגיע העת להצביע, החלטתי שהגיע העת לשוב הביתה.

אני עומדת על סף הדלת, פותחת אותה ובאותה שניה "צבע אדום" "צבע אדום" נשמע בעוז מרמקולים שבמקום. הילדה עצרה אותי מלצאת, סגרנו את הדלת, ואחרי חצי דקה נשמע בום! הראקטה עברה אותנו ונחתה לפי חדשות וינט, באזור התעשיה של שדרות, ללא נפגעים. חיכיתי עוד עשר דקות ויצאתי לדרך הביתה, אחרי שקיבלתי מבתי הוראות נהיגה לשעת חרום והיה ואשמע בדרך שוב "צבע אדום"

הגעתי הביתה ללא פגע, אבל מחוברת להוויה ארוכת הימים של תושבי אזור עוקף עזה. עד היום זה היה שָם עבורי… היום זה היה פה!

לילה שקט ישראל

 

אפיזודות שבועיות

 

 

השבוע ביקרתי אצל חברה  הגרה ברחב קטן וצפוף ב"רמת השרמון". החנתי את הרכב במקום שהיה פנוי בצמוד לחניה כשאני מְוַדֵּאת שאני חס וחלילה לא חוסמת אותה. בבוקר כשיצאתי משם, דופק על חלון האוטו גבר ומבקש ממני לא לחנות שם יותר, כי אני חוסמת להם את החניה. פתחתי את עיני בתמהון ואמרתי לו שבדקתי בטרם חניתי ואני לא חוסמת. האדון הודיע לי שלהם יש "רכב גדול, לא כזה "קטן" כמו שלי ולכן קשה להם לתמרון"!!! אי לכך אני מתבקשת לא לחנות לידם יותר, אם אחנה שם שוב, הוא יקרא למשטרה. עניתי לו שהוא יכול מצידי לקרוא למשטרה כבר עכשו ונתתי גז…

מה אגיד לכם, הנובורישים הרמתשרונים… פיכס!

 

*

 

ביקרתי אצל האמא של גיסתי, אישה בת 83, חולה הנמצאת בערוב ימיה, בדרך המתדרדרת אל הסוף, עצוב.

הכנתי לה אוכל, עזרתי לה לקום, הוצאתי אותה החוצה לשמש עם ההליכון שלה. בשלב מסוים היא היתה צריכה לשרותים, הובלתי אותה לשם, הורדתי לה חיתול ועזרתי לה לשבת על השרותים… לאחת מכן גם הלבשתי לה אחר.

מה אגיד לכם? הרגשתי מצד אחד עצבות נוראה, מצד שני הופתעתי מאד מעצמי, עשיתי את זה ללא היסוס ובלי בעיה. כשאימי היתה שם, במקום הזה, לא הייתי מסוגלת לכך… הבת שלי, להבדיל, היתה בת 17 וכן טיפלה באימי עד לרמה הזו. אני זוכרת שכעסתי עליה ואמרתי לה שלא תעשה את זה, שתשאיר את זה למטפלת הפיליפינית, הבת שלי סרבה. חשבתי שזה לא נכון לתת לה לעשות כאלה דברים.

הנה אני מוצאת עצמי בסיטואציה כזו עם מישהו קרוב ולא מרגישה בעיה עם זה מלבד עצבות גדולה על המצב. היא עצמה היתה כל כך נרגשת ואמרה לי שכלתה לא היתה עושה את זה בשבילה לעולם…

למחרת הגיעה עובדת זרה מרומניה לטפל בה, אני מקווה שהיא תעשה זאת באהבה ובחמלה.

 

*

 

יום רביעי בערב אני מגיעה לבית אריאלה לסדנת שירה, בכניסה עומד גבר ושואל אותי אם אני רוצה קפה, אני בפיזור נפש עונה לו שאני בדרך לקנות. אני מגיעה תמיד כרבע שעה לפני, כדי להספיק לשתות קפה בנחת לפני המפגש. הבחור אומר לי, "לכי לשבת, אני אביא לך קפה." אני מביטה אליו בהפתעה, ועונה לו שאלך להזמין ולשלם ואתיישב, והוא יוכל להביא לי את הספל… ההוא מסרב, אני מתיישבת והוא מגיע אלי לשולחן עם קפה. מציג את עצמו, מספר לי קצת על עצמו, מן שיחת גישוש קצרה… אחרי כמה דקות אני נפרדת ממנו, אחרי שאנחנו מחליפים מספרי טלפון, הוא מפטיר לעברי "ראיתי אותך ונדלקתי"

מה אגיד לכם זו הרגשה די נעימה, שכבר שכחתי כמותה.

(כן, למחרת על הבוקר הוא צילצל. לא, מעבר לשיחה לא היה כלום, בנתיים.)

 

*

 

היו היה פנס בודד שם בשקיעה…

 

 

 

שקיעות לנומי…

 
 
שקיעה עירונית
 
 
 
זריחה אדומה
 
וכדור של שקיעות
 
 
 
היודעות
 
לבעור במשך שעות
 
 
מבלי לשרוף ללב
 
את האצבעות.. 
 
 
 
 
*
שקיעה עירונית – מחלון חדר השינה שלי מוצ"ש שעבר 8.12
חוף של שקיעות – תל אביב יום רביעי האחרון 12.12
 

שמש דצמבר בחוף ימה של אשדוד

 
מי לא היה השבוע בים?
 
כולם!
  
מי שלא ראיתי, השאיר
 
 
עקבות
 
 
עלה הסתו, שצבע את החול סביבו בגוון שלו
 
 
פרסות הסוס ורוכבו שדהרו אל עבר האופק
 
 
היונים  בטרם שבו אל השובך
 
 
הקונכיה
 
 
והצדף
 
 
המדוזה שבאה למרות הקור
 
 
האמיצה וכלבה
 
 
הילדה בודוד
 
 
הדייג
 
 
שחפר וחפר ומצא
 
 
תולעים לפתיונות
 
 
והג`יפ, היי הג`יפ
 
 
 
 
"הים יפה הבוקר, הים הוא די שקט"
 
 
הים, שגליו נשברים אל החוף 
 
 
בקצף 
 
 
לפתע, משנה את צבעו  
והופך לים של כסף
 
 
וכולם, מתחרדנים להם בשמש
 
 
 
היא והצל שלה
 
 
 העורב בראש העמוד
 
 
 היונה, רגע לפני שנבהלה ועפה
 
 
החתלתול 
 
 
הגבר הזה
 
 
וכמובן, הצרפתיה