מנזר שנות 2000

היום הזה

 

אני לא יכולה שלא לציין את היום הזה.

חיפשתי בתמונות המעטות ששרדו את המלחמה

את התמונות של אמא מזמן המלחמה

 

אפריל 42 בפתח הבית שלה – החיוך היה עדין האיר את הפנים

עם חברה

***

מיד אחרי המלחמה, התמונות נראות קצת אחרת

 

עם האישה והילדה שהיו איתה במחבוא

החיוך אבד…

ספטמבר 1945, עם חיל קנדי שהיה בין משחררי הולנד

אמא נשארה יחידה ממשפחה בת שבע נפשות.

***

בשנת 1950, הכירה את אבי, חייל מישראל וניצול אושוויץ

תמונות של אבא מהתקופה הזו, אין לי, ולו גם אחת

הם נישאו והיא עלתה איתו ארצה

להקים פה משפחה חדשה.

 

רגע לפני

 שהכל קמל.

בשבת לפני שבועיים טיילנו בשמורת המסרק

מרבדי הנוריות הפליאו ביופים

מעולם

 לא ראיתי כל כך הרבה נוריות.

מצאתי גם כלנית

אחת ויחידה!

דם המכבים פרחו בהמוניהם

 לצידי השבילים

ודומדומיות

 סוג של טופח או בקיה (עננת?)

 

רקפות הציצו מכל עבר

ואחת בודדה

שחסתה בין שורשיו של עץ עבות

לוטם שעיר הציץ אלינו מסביב

וגם לוטם מרווני

קרדה או דרדרית (עננת?)

מרבדי צבע מכל עבר

*

בהמשכו של השבוע קפצתי לבקר גם בשדה הפרגים הפורח שליד צומת בילו

ממש ליד הבית

שפע של חרציות, קחוונים ופרגים

 אדום מרהיב

מנוקד בצבעיפוקסיה

 אתמול,

נצפו סימני התייבשות ראשונים בדרך בה נסעתי

זה עשה לי עצוב

האביב פה כל כך קצר.

 

חג שמח

אין דברים כאלה, אין!

ביום שלישי האחרון נפגשנו כהרגלינו, חבורת חברות הילדות שלי

הפעם, עלינו יחד על ג'יפ ושמנו פעמינו לכיוון נחל שקמה

חמש נשים צעירות פלוס פלוס, יוצאות לכבוש את צפון הנגב

ירוק הקיף אותנו מכל עבר

 

מקצה אל קצה עד קו האופק

מרחבי כלניות אין קץ קידמו את פנינו בהמשך הדרך

עצרנו

 

פתחנו שולחן

מזגנו יין

הרמנו לחיים

והתענגנו על ארוחה בשדה כלניות

עלינו לתל נג'ילה

השקפנו אל הנוף

כשלמטה חיכה לנו השולחן עם הקפה  והמאפה

אומרים שלום לכלניות

לעיריות

וממשיכים בדרך

עוצרים ליד שרידי  גשר טורקי

אלה שלא בטלניות עולות אליו

האחרות מטיילות מתחתיו בואדי 

 משפחה חרד"לית על קו השמים

כלנית אחרונה ואנחנו בדרך הביתה.

אז תגידו לי,

איפה עוד אתם מוצאים כאלה נשים גיזעיות?!

 

 

אני ויום הכיפורים

אני לא צמה.
גם כל חשבון הנפש ובקשת הסליחה לא מדבר אלי.
אני מבקשת סליחה כשאני חושבת שפגעתי במישהו  ואני לא מחכה עד יום כיפור בשביל זה…
יש כאלה שפגעתי בהם כי הגיע להם ואני שלימה עם זה לחלוטין ולא חושבת שאני צריכה לבקש סליחה מהם!
יש כאלה שפגעו בי ולא בא לי לסלוח להם, לא מגיע להם.

החיים שלי מונעים על יָדִי ולא על ידי איזה אלוהים שיקבע לי מתי הזמן לבקש ממישהו סליחה ומחילה או מתי למחול לאחרים.
והכי אני חושבת, ואת זה אתם כבר יודעים, שאלוהים, אם בכלל יש דבר כזה, צריך לבקש מחילה ממני על איך שהעולם שלו נראה בימים אלה…!

*

שווה קריאה – רוביק רוזנטל על יום הכיפורים

שנה טובה

 

והילדים האלה הם אנחנו!

 מעט שמעט שאני יכולה לעשות למען ביטול גזרת גירוש 400 ילדי העובדים הזרים, הוא להביא את מכתבו של יהודה אטלס לראש הממשלה, שקיבלתי הבוקר במייל.  

מי יתן ולא נהיה ערלי לב הפעם! 

אחת מבנות המזל שלא תגורש...

 – – – – – –  

מכתב גלוי לראש הממשלה 

  

אדוני ראש הממשלה. 

המועד הולך וקרב. בעוד שבועות ספורים, אולי פחות, יתקבצו צוותי עיתונות וטלוויזיה מכל העולם, כדי לצלם, לתעד ולהראות לקהלים רחבים על פני הגלובוס איך מגרשת ישראל ילדים שנולדו בה, עם בני משפחותיהם, רק מפני שחסרו להם שנה, שנתיים או כמה חודשים ל"קריטריונים" שעליהם החליטה ממשלתך. הגליית הילדים הללו – וזוהי ללא ספק הגליה! –  תיראה בכל העולם ותחרת בזיכרון הקולקטיבי כאכזריות, כחוסר הומאניות וכערלוּת-לב של עם ושל ממשלה שלא למדו דבר מההיסטוריה הלאומית שלהם. אנשים מכל גווני העור, חלקם מלוכסני עיניים, חלקם מקורזלי שיער, חלקם נוצרים, חלקם מוסלמים, כולם בני-אדם, יחבקו את ילדיהם הבוכים ויידחפו, אולי במגלבי יחידת 'עוז' המהוללת, אל בטן המטוסים. חלקם אולי ייקחו, בלית ברירה, את אלף הדולר שיושטו להם כפיצוי-פיתוי על "הסכמתם" לעזוב את המקום שילדיהם רואים בו מולדת.  

אריך קסטנר כתב, באחד מספריו, שדמעות של ילדים אינן קטנות יותר מדמעות של מבוגרים. דמעות של מבוגרים ניתן לפעמים לשכוח. דמעות של ילדים אינן נשכחות ואינן נסלחות לעולם. הן חורכות את הנפש, ומי שגרם לדמעות האלה ייזכר כאיש רע ואכזר, כמי שאינו מרחם על ילדי הגן. ואתה תהיה האיש. כראש-ממשלה, האחריות תחול עליך. 

אכן, אחרי "עופרת יצוקה", ה"משט" וכל שאר האירועים והנסיבות שהוציאו לנו 'מוניטין' בעולם, יהיו אלה יחסי ציבור לתפארת מדינת ישראל.  

אבל, אני לא רוצה לדבר על יחסי ציבור אלא על יחסי אנוש. על בני-אדם. הורי הילדים הללו לא הסתננו לארץ, או הגיעו אליה דרך חברות כוח האדם, כדי לבזוז את אוצרותיה וכדי לחיות בה חיי תענוגות. הם הגיעו לכאן מחמת המציק, כדי להתפרנס. ולהתפרנס בצניעות. שאל את עוזריך, עם המשכורות של רבבות שקלים לחודש, כמה מקבל שוטף כלים במסעדה, מנקה בתים או מטפל בחולה סיעודי. הם בהחלט לא מצצו את טוב הארץ. הם לא כרו פה יהלומים ולא שאבו נפט. הם לא עשו פה "טיול", כמו שהתבטא שר-הפנים שלך. הם עבדו ושירתו אותנו בנאמנות ובזול, באפס מחיר, ועל כך מגיעה לכולם תודה מכולנו, לא גירוש. הם ניקו את בתי השימוש שלנו, פינו את האשפה, בנו בניינים, טאטאו את הרחובות, סעדו את הורינו הקשישים וטיפלו בחולים כרוניים, שאנחנו השתמטנו מלטפל בהם. הם עשו כאן את כל העבודות השחורות, המלוכלכות, הקשות, שאנחנו, המפונקים, לא רצינו לזהם בהן את ידינו. 

תוך כדי כך הם גם חיו. הם הצטופפו במשכנות-עוני. הם התפללו לאלוהיהם. הם שלחו כסף למשפחותיהם. חלקם מצאו בני זוג, חלקם אהבו, חלקם הולידו ילדים. אין חוק ואין מגבלה בעולם שימנעו בעד אנשים מלאהוב ומלהביא לעולם את פרי אהבתם.  

אני רוצה להציע לך לעזוב את עיסוקיך לכמה שעות ולסור לביקור בבית-ספר ביאליק-רוגוזין בתל-אביב. תראה בו את הילדים הללו ולא תאמין למראה עיניך. אם נותרו בארץ כמה פיסות של ארץ ישראל היפה, זו אחת המרגשות והנפלאות שבהן. בבית-ספר זה לומדים כשמונה-מאות ילדים, רובם בנים ובנות למהגרי-עבודה ולפליטים שבאו מכחמישים ארצות, מגן חובה ועד סוף י"ב. צוות מדהים ומסור של מורים ואנשי סגל הפך את בית הספר לפינה של גן-עדן עבורם. הצוות עומד לרשותם ולרשות הוריהם 24 שעות ביממה. הם מקבלים במקום שלוש ארוחות מדי יום. הם לומדים. הם שרים שירי מולדת ושירים של חגי ישראל. בפורים הם יוצאים למצעד עדלאידע צבעוני בסביבה. עומדת לרשותם ספריה עברית מדהימה, שכמוה לא תמצא בשום בית-ספר אחר, והם קוראים! הם מדברים ושרים ורוקדים בעברית. הם כותבים שירים בעברית. תלמידי י"ב לומדים לבגרות, ושיעור ההצלחה שלהם בבחינות הבגרות מגיע לשבעים אחוז! הם רוצים להתגייס לצה"ל, ודווקא ליחידות הקרביות. לגמרי לא במקרה, כפי שצוין בכתבה אודותיהם בטלוויזיה, ניצב בית הספר בצומת הרחובות 'העלייה' ו'מולדת'. 

בבית-הספר פועל ועד-פעולה של מתנדבים, בראשות הגב' רינה זמיר. מעטפת של יותר ממאה מתנדבים סוככת על הילדים ועל הוריהם ומסייעת להם, בלימודים, באמצעים, בהגנה, בחיזוקים. המתנדבים באים מקשת רחבה של עיסוקים וגופים: מהתעשייה, מההיי-טק, מהאקדמיה, מהמשפט, מארגונים שונים כמו האגודה לזכויות האזרח, ממוסדות חינוך כמו סמינר הקיבוצים, מהמוקד לסיוע לאזרחים זרים, מ'רופאים לזכויות האדם' ואחרים.  בין המתנדבים אנשים שהרימו למדינה תרומה מכרעת בתחומים שונים.  

כל אדם שמבקר בבית ספר זה הופך מייד לאוהבו, לאוהב תלמידיו ומוריו, לאחד ממתנדביו. זוהי אהבת הטוב, אהבת הנתינה, אהבת האדם באשר הוא אדם. הצבעוניות ומגוון הקלסתרים, מקלעות השיער וגוני העור מצטרפים לחגיגה ססגונית אוניברסלית נפלאה, חגיגה של משפחת האדם, שמדגימה כי כולנו, בעצם, על כל השוני שבינינו, יכולים לחיות יחד בשלום ובאחווה. ביקרתי בבית-הספר כבר פעמים רבות וכל פעם הרגשתי מחדש שכל אחד מתלמידיו יכול להיות – ואכן הינו – 'והילד הזה הוא אני'. 

אחרי החלטת ממשלתך מאויָמים כמאה מתלמידי בית-הספר בגירוש, בנוסף לכשלוש מאות אחרים, במקומות אחרים. ארבע מאות משפחות חיות בחרדה של אי-ודאות, של קרע, של ניתוק, של הגליה. אלה הורים ששפכו כאן את זיעתם כדי לשרת אותנו, וילדים שחשים כי הארץ הזאת היא מולדתם והשפה העברית היא שפתם. ילדים שמכירים ואוהבים את הכלניות ואת חצבי-הסתיו שלנו, ילדים שאוהבים פלאפל וחומוס וטחינה, ילדים שמשחקים במחניים ובתופסת, ילדים ששרים 'הבה נגילה' ו'לא שרתי לך ארצי'. 

שמונה מאות ילדים, שיעמדו בקריטריונים, יישארו. ארבע מאות, שלא יעמדו, ייקרעו מכאן באכזריות. איך תסביר לילד קטן למה חברו נשאר כאן והוא מגורש? איך תעמוד בפני דמעותיו? מה כבר תפסיד מדינת ישראל אם תתגבר על רפלקס הגירוש העיקש שתקף אותה ותתיר לכל הילדים הללו ולמשפחותיהם להישאר כאן? הרי לכולנו ברור, ששום סכנה דמוגרפית לא נשקפת מהם למדינת ישראל. הסכנה הדמוגרפית האמיתית היא התגברות הרוע, הניכור והאכזריות בינינו והאדישות לגורל הזולת.  

נוכח נהיית המהגרים לארץ והגבולות הפרוצים יש לגבש, כמובן, כללים ותקנות וחוקים. אבל, אלה יכוונו כלפי העתיד. הילדים שכבר איתנו כאן, הצאן שלא חטאו, את אלה אנחנו חייבים להשאיר בארץ! אסירוּת התודה של כל הילדים והמשפחות שיישארו איתנו רק תיטיב עם מדינת ישראל. כמו שבן-גוריון התגעגע לרמכ"ל תימני, כך יבוא יום ומקרב הילדים שיישארו כאן יקום לנו אולי ראש ממשלה.  

כרישי כוח האדם, זאת ודאי ידוע גם לך, כבר התעשרו דיים מיבוא מהגרי העבודה. האינטרס היחיד שלהם הוא תחלופה, כדי שייַבאו עוד עובדים וירוויחו עוד. קצץ במכסות הבאים החדשים והענק לאלה שכבר כאן מעמד חוקי. גם לאלה, שעל-פי הקריטריונים הם 'שוהים בלתי חוקיים'. הם לא הסתננו לכאן מרוב טובה אלא ממצוקה. הם לא אנשים זדוניים. הם בסך-הכול אנשים שניסו – ומנסים – לשרוד בעולם קשה ואכזרי. גם אם עברו על החוק, הילדים שלהם לא פשעו. לא נאה, לא אנושי, לא מתקבל על הדעת, שדווקא בני העם היהודי, עם של מהגרים, יקיאו אותם מקרבם באופן כל-כך אכזרי. יהודי לא מגרש ילדים! 

הקולות הגוברים והמתרבים של מאות ואלפי אנשי מצפון, מכל שדרות הציבור, קוראים לך ולממשלתך לגלות אנושיות וחמלה ולהשאיר את כל הילדים האלה כאן. כל האנשים הללו לא יסלחו לך ולממשלתך אם תגרש את הילדים. גם העולם לא יסלח. גם אתה לא תסלח לעצמך. 

בבקשה, השאר את כל הילדים כאן!       

 שלך, 

יהודה אטלס  

תל-אביב, 13.8.10    

  

   

* 

אני קוראת לכל בלוגר באשר הוא, להעתיק את המכתב הזה ולפרסם בבלוג שלו. 

  

  

  

אתמול הייתי גאה

 אני תמיד גאה, אבל אתמול הייתי גאה לצעוד בין אלפים שצעדו באוירה חגיגית ועליזה ברחובות תל אביב.

יהיה מי שיגיד שהמצעדים הללו מיותרים, אבל אף אחד לא חושב שהעדלאידע מיותרת, או פסטיבלי רחוב אחרים כמו המרדי גרא בניו אורלינס, הקרנבל בריו או המצעדים הטקסיים הנוצרים שעוברים ברחובות העיר העתיקה בירושלים חדשות לבקרים.

כנראה שיש משהו מאוד אנושי ברצון להתאחד ולחגוג יחד בצעידה עליזה ברחובות העיר, כל קבוצה מסיבותיה היא.

היה שם יופי, המון יופי

נשי


גברי

 

שלעיתים עורר בנו צער מסוים… [סיון צילמה מעל 200 תמונות שלו, אני רק 16 :)]

בסוד אגלה לכם, שככה פחות או יותר נראה "האפולו שלי" בימי צעירותו וגם עכשו כשהוא פלוס מינוס שלושים שנה, הוא נראה נפלא ולכן זכה אצלי לכינוי אפולו!

 

יופי טראנסג'נדרי

היתה גם מחאה אך היא היתה שקטה וצבעונית

יופי פיצי

 

כאחת שמאוד לא אוהבת את הפסטיבלים ההמוניים ונמנעת מהם, אני חייבת לציין שהאוירה ומצב הרוח העליז גרמו "אפילו" לי להנות. והחמסין הנוראי אותו חשנו כבר משעות הבוקר, התחשב בנו ולא הטריד כשמשבי רוח נעימים מהים עטפו אותנו בקרירות מרעננת.

*
אפשר ורצוי ללחוץ על התמונות להגדלה

 

שמחה כפולה

 בשבוע שעבר נכחתי בטקס סיום שנה של היחידה למעורבות חברתית במכללת ספיר. עדי השתתפה שנה בפרויקט "יקרים לנו" וביקרה במשך כל השנה את שמחה, אישה קשישה משדרות. בטקס עלתה שמחה לבמה עם בנה שקרא את הדברים של שמחה על עדי, בגלל היותה של שמחה לקוית ראיה.

היה זה גם טקס פרידה מפרופ' זאב צחור שהיה נשיא המכללה ועוזב את תפקידו. זאב צחור היה מהמרצים הבלתי נשכחים, שהיתה לי הזכות ללמוד איתו כשלמדתי במכללה ואחר כך באונ' בן גוריון [פעם אי אפשר היה לקבל תואר במכללה ולכן היינו חייבים ללמוד את השנה האחרונה באונ'].

היתה זו עבורי הזדמנות ללכת לברך אותו להפרד ממנו, ולהודות לו על חווית הלימוד הנפלאה שזכיתי לה איתו.

*

דברים שכתבה עדי על שמחה בחוברת שהכינה לה עם סיום השנה:

בגיל שנתיים עברה עם משפחתה לקזבלנקה. בגיל 13 נישאה לחיים בן לולו (17) , נולדו להם שלושה ילדים, עליזה, משה ובבר (אבי). לאחר תשע שנות נישואים מאושרות, נפטר חיים בגיל 26.  "חיים היה בעל טוב ,היה עושה לי הפתעות, מחמיא לי, בשבילו אני הכי יפה, בעל למופת. 40 יום אחרי שבבר נולד הוא נפטר".

שמחה שהייתה צעירה וגידלה את שלושת הילדים עם האמהות שלה ושל חיים, "שלוש אמהות לשלושה ילדים, הם היו מפונקים". שמחה לא רצתה להתחתן שוב "היו באים מלא גברים ולא הסכמתי, חשבתי שבחיים אני לא אמצא כמו בעלי, לכל אחד גם הייתה בעיה אם הילדים אז לא רציתי". באותם שנים עלו הוריו של חיים ארצה ואימו שלחה לשמחה מכתב על ארץ ישראל ובו הייתה בקשה אחת. "יהיה לך קשה לגדל שלושה ילדים בירושלים ולכן אני מבקשת תמצאי חתן שיאהב את הילדים ואז תוכלי לעלות ארצה, אל תבואי בלי עזרה. יהיה לך קשה".

באותם ימים עבד שלום אלמקייס עם יעקב, דוד של שמחה וסיפר לו שהוא מחפש אישה. יעקב היה גרוש ללא ילדים. באותה שבת הגיע דודה לבית אימה של שמחה וסיפר על הבחור "אדם טוב, עם אמונה, לא פרפר". שמחה שמעה והתנגדה "דוד יעקב, תעזוב אותי, אני לא רוצה אף אחד, רק לגדל את הילדים, אני לא אצמא כמו חיים אף פעם". יעקב לא הלך והתעקש להכיר בין שלום לשמחה, "הוא עשה לי חור בראש עד שאני אגיד כן ואז אימא שלי אמרה שהוא צודק, היא דיברה, הקשבתי לה, פחדתי בגלל הילדים ואמרנו שיעקב ישאל אותו על הילדים. אחרי כמה ימים הוא חזר ואמר ששאל את שלום ושלום ענה , לי אין ילדים, הילדים שלה, ילדים שלי. אז אני הסכמתי". כבר באותו שבוע הגיע שלום עם משפחתו להיכרות בין המשפחות ובשנת 63 נישאו  שמחה ושלום.

לאחר בערך חצי שנה נכנסה שמחה להריון ותוך כדי הם עלו ארצה (שנת 64). הם עלו באוניית "שלום". "זה היה סיפור, עברנו ממרוקו לצרפת (מרסיי), היינו שם חודש ואז נסענו באונייה לארץ ישראל, זה לקח בערך שבוע. שלום באמת היה טוב עם הילדים ועזר לי, הייתי בהריון על האונייה והיה קשה לי". שמחה ושלום עלו ארצה עם הוריו של שלום, אמה ואחותה הגיעו לאחר מכן. כאשר הגיעו ארצה מוקמו בעיר מעלות, שמחה לא אהבה את הרעיון "אמרו לנו טבריה, אח"כ שמעתי בצרפתית מעלות, עשיתי את עצמי לא שומעת ובאתי וראיתי את המעברות, כמו בית קברות זה נראה. צעקתי שם שאני רוצה לירושלים, אני רוצה לירושלים! אמרו לי ממעלות לירושלים עשר דקות נסיעה. במעלות פגשתי דודה ממרוקו שסיפרה לי שזה שש שעות נסיעה מפה. צעקתי, בכיתי ושנתיים ניסיתי לצאת משם".

בשנת 66 עברו שלום, שמחה וארבעת הילדים (במעלות נולד יהודה) לשדרות. בשדרות נולדו ילדיהם יעקב, שושי, סיגל ואתי. שמחה החלה את לעבוד בחקלאות באזור שדרות, בקיבוצים ואחר כך במפעל "דקו", היא החליפה עבודות ולבסוף עבדה שמונה עשרה שנה במפעל "עוף קור" בעיר,כשוקלת עופות ובתחום הזמנות. במשך עבודתה שם נולדו שלושת בנותיה. "שלום תמיד רצה בנות. שושי נולדה הוא היה שמח, בעננים, אחר כך עוד בת בכלל סיבה כפולה למסיבה ועם תזמורת, הוא רק רצה בנות והנה הוא קיבל".

כיום שמחה הינה פנסיונרית הסובלת מבעיות בריאותיות שונות כשבמרכזן בעיות בראייה, עיניה סובלות ממחלת עיניים. בימים אלו מצב עיניה קשה והיא סובלת מסיבוכים קשים במחלת הראיה. שלום ושמחה כבר 47 שנה יחד והוא נמצא לצידה תמיד, מלווה, מסייע ותומך.

שמחה אוהבת לספר ולהיזכר בימים במרוקו "שמחה, הייתה שמחה, שבוע שלם חוגגים חתונה. כל יום מבשלים, דגים, בשר, עוגות ואיזה עוגות".

 

לאחר חברות של שנה עם שמחה וחשיפה לאהבתה הגדולה – בישול ואפיית מתוקים, בחרתי לאסוף מבחר מתכונים שאהובים על שמחה ולאחד אותם פה בספרון, בתקווה שאהבתה הגדולה של שמחה לבישול ואפייה תוכל לעבור הלאה לדורות הבאים.

 מטבוחה

1 קילו עגבניות

4-6 שיני שום חתוכות

3 פלפלים ירוקים ואדומים, חתוכות קטן

1 פלפל חריף, למי שאוהב חריף

פפריקה

כורכום

פלפל שחור

מלח

שמן

הוראות הכנה:

להרתיח את העגבניות במים ואחר כך לחתוך אותם. לבשל אותם יחד עם השום והפלפלים ולערבב. לאח מכן להוסיף תבלינים פלפל לפי טעם, מעט מלח ואת חצי כס השמן ולשים על האש חצי שעה, לראות שמתבשל והכול טוב ואז זה מוכן.

עוגת שוקולד – רולדה

לבצק:

 1 קילו קמח

1 מרגרינה/ אפשר גם חמאה

כוס שמן

3 ביצים

חצי כוס סוכר

2 כפות שמרים רגילים (בקיץ כף אחת)

לערבב הכל ליצור בצק, ללוש טוב ואז לתת לבצק לנוח. 1/4-1/2 שעה. חוזרים וחותכים ל-6 חתיכות, 6 רולדות, כאשר כל חתיכה פותחים עם המערוך.

מילוי:

ממרח שוקולד וקוקוס

מורחים את השוקולד ואחר כך מפזרים קוקוס ואז מגלגלים את הרולדה, חשוב שהסגירה תהיה למטה כדי שלא יפתח. מורחים מעל ביצה ואפשר לפזר שומשום. מכניסים לתנור על חום של 200 מעלות בערך 15-20 דקות.

 ביסקוטים- עוגיות מכונה

1 מרגרינה

1/2 כוס שמן

1 קילו קמח

2 ביצים

שומשום

2 אבקת אפיה

2 תמצית וניל

קורט מלח

כוס סוכר קטנה לא ספל

כוס מים

הוראות הכנה:

מערבבים הכל טוב, טוב, שיהיה אחיד. מכניסים למכונה שעושה צורה. יש מכונה שכולם מכירים שעושה צורה לעוגיות שניתן לקנות בכל חנות. שמים בתנור שהוא מחומם מלפני 200 מעלות. צריך לשים לרבע שעה בערך, לראות לפי העין את הצבע שיהיה זהוב.

  שבקייה 

                                                                

לבצק:

1 קילו קמח

1 מרגרינה

1/2 כוס שמן

כס מים

ללוש את הבצק היטב וחלק ל6 חתיכות.

 כל חתיכה לרדד עם המערוך ואז לחתוך ל-8 כל חתיכה מהשש.

 לטיגון: 1 שמן קנולה.

ליצור צורה מ-8 חתיכות הבצק ולטגן בשמן עמוק, להוציא לשים בצד בנייר סופג שהשמן ייספג מעט.

לצבע המיוחד:

1 קילו סוכר

1 לימון

4-5 כוסות מים.

לשים הכל יחד בסיר על אש קטנה שירתח ואז להכניס כל שבקייה ולטגן טיפה עד שיהיה לה צבע כתום, זהב.

לסיום ניתן לפזר שומשום מלמעלה, זה נותן טעם. בתאבון

עוגיות בוטנים – של המימונה

1 קילו בוטנים

1 כוס קמח מצה

כפית קינמון

כוס סוכר

5 ביצים

כוס מים

אבקת אפיה

אבקת סוכר

חבילת מנג'טים

ציפורן לטעם, למי שאוהב.

הוראות הכנה:

תחילה לנקות את הבוטנים, לשים בתנור ולחמם מעט, לא לשרוף. לאחר מכן לטחון עם המכונה את הבוטנים. לערבב את הבוטנים עם כוס קמח מצה יחד עם הקינמון, הסוכר, אבקת אפיה, ביצים ומים. לערבב טוב, טוב. לגלגל אותם, ליצור עיגולים קטנים מהתערובת ולטבול באבקת סוכר. לשים כל עיגול קטן בתוך מנג'ט ולשים באמצע טיפה ציפורן. להכניס לתנור ב-200 מעלות עד שהעיגולים נפתחים מעט. חשוב לשים לב שהעוגיות לא נשרפות ולא מתייבשות.

רייבאת

2 מרגרינה

כוס שמן

1 קילו קמח

כוס סוכר

כוס מים חמים.

קינמון

קורט מלח

הוראות הכנה:

ליצור בצק מהמרגרינה , קמח, מים ,סוכר וקורט מלח. ללוש טוב , טוב וליצור בצק אחיד. לאחר מכן ליצור לעיגולים קטנים עליהם שמים טיפה קינמון , ממש קצת מעל ומכניסים לתנור ל200 מעלות ל1/4- 20 דקות.

 * *

התמונות מהטקס צולמו בפלפון