ארכיון חודשי: פברואר 2008

"אני אמא לא לחוצה"

 
 
 

"אני אמא לא לחוצה אני אמא לא לחוצה אני לא דואגת" את המנטרה הזו שיננתי לעצמי מיום שביתי שרתה בחטיבה של חבל עזה ופצמ"רים התפוצצו סביבה תדיר "אני לא לחוצה" אמרתי והפסקתי לראות חדשות הפסקתי את המנוי על העיתון חדשות רעות יגיעו אלי חשבתי גם מבלי לשמוע חדשות ברדיו היום המציאות טפחה על פני או הגשימה את עצמה לא חשוב איך אקרא לזה הטלפון צלצל בדרך לתל אביב ובנדודי שאל "מה שלום עדי?" ככה סתם באמצע אחר הצהרים יש סיבה שהיא לא תהיה בסדר עניתי בשאלה התשובה "התפוצץ קאסם במכללת ספיר יש הרוג" נחתה עלי ממש כמו טיל קאסם החרדה תפסה אותי בגרון טלפון ראשון היא לא עונה טלפון שני היא עונה לי שהיא בסדר היא בשדרות שדרות? מה שדרות? למה שדרות? אחרי שהמציאות נחתה עלי וטרפה לי את כל הקלפים של המנטרה "אני אמא לא לחוצה" היא "הרגיעה" אותי שהיא יושבת בתוך חדר ביטחון בשדרות כי אצלה בקבוץ אין חשמל קאסם פגע בעמוד המתח הגבוה קאסם נחת בגן המשחקים ליד הבית שלה אני בתל אביב נוסעת להפגנה נגד "הנשיא האנסי" מול הפרקליטות והיא שם תחת מטח של 50 קאסמים מציאות מטורפת אני איתה על הקו בודקת נותנת הוראות "אל תזוזי משם" "אל תצאי מהבית" סיון באה לאסוף לעטוף אותי עם משהו מתוק וכוס קפה הפוך עד שהגיע הצלצול הגואל היא בדרך הביתה עם שלוש חברות לישון בבית לישון בשקט לישון לישון? אני לא בטוחה שאצליח להרדם אחרי שהמנטרה שלי התפוצצה לי בפנים.

 

לילה שקט ישראל

 

*

לתוהים לגבי סגנון הכתיבה

זה נקרא בלוק, ללא סימני פיסוק וללא מרווחי פיסקאות

 זה נעשה במכוון כדי להעביר את התחושה חסרת הנשימה שלי

את הגוש (בלוק) שעמד ועומד לי בגרון כשאני חושבת על זה

מודעות פרסומת

חלקת אלוהים הקטנה

 
"חלקת אלוהים ופיסת שמיים
דבר לא אבקש רק אבן קטנה
ראשי להניח בצל הזית
ולשקוט ארבעים שנה."

בשבת התארחנו אצל חברים בקרית טבעון. במרחק פסיעה מהבית, פולשת אל החצר "חלקת אלוהים קטנה".
 
 
 
רקפות פורחות
 
 
בתוך החצר
 
 
כובע הנזיר מבצבץ מתוך העשב
 
*
 
פסיעה אחת ואנחנו מטיילים
 
 
בין
 
 
אלונים
 
כאן, ממש נושק לחצר, שכן מחנה האוהלים של קבוץ אלונים
 
 
 
 
 
שבילים בין אלונים
 
 
ואוהלים,
עמדו בינות
 
 
העצים
 
 
וכל כך ירוק עכשו
וכל כך יפה
 
 
גם השקדיה פורחת
 
 
ציפורנית מצרית וסביונים
 
 
ועוד סביונים
וגזר מצוי
 
 
 
הדשא של השכן אדום יותר
 
 
והכלנית הזו זוהרת באבקנים סגולים
 
 
אפילו הורד, ורוד יותר
בחלקת אלוהים הקטנה בטבעון
 
 
"מעיין היה לי בין עשבי הבר
פינת ילדות נאמנה
בליבי רוגעת לעד
חלקת האלוהים הקטנטנה."
 
*
ממליצה ללחוץ על הקישור להתעטף בצילי השיר כאתם מטטילים בין התמונות
 
 
מילים: יורם טהרלב
לחן: נורית הירש

הפרינססה (שלאפשטונדה – העברה בינדורית)

 
סיוי כתבה על השלאפשטונדה שלה, שהוא כל כך רך, ביתי, משפחתי וממכר.
 

Eniko Muha Marton – סייסטה II

 
גם אני אלופה של שנת הצהרים
הגיע אלי מאִמי בגנים…
היום אני יכולה להרשות לעצמי לתפוס לי שנת צהרים מתי שמתחשק לי. אוהבת את המיטה שלי, להשתרע עליה תחת שמיכת פוך בחורף ותחת לסדין דק בקיץ ומזגן.
ותמיד, קיץ – חורף, ללא בגדים.
לפעמים אני נזכרת בצהרים המיוחדים ששכב לידי האיש שאַהֲבְתִי,
נזכרת ומחייכת .
 
כשהילדים היו צעירים, שישי בצהרים היה "מוסד מקודש". שיחקו בשקט, לעולם לא הפריעו לי את "שנת הקודש" הזאת, שהיתה בה נינוחות מתוקה של סופשבוע.
 
בין חמש לשש הייתי קמה, נכנסת למטבח ובשעה שמונה בערב כמו שעון, היתה המשפחה מתיישבת לארוחת שבת חגיגית.
 
 
 
נורה הייסן – סייסטה
 
 
אמא שלי הייתה פרינססה.
גדלתי על המיתוס הזה, השואתי מצד אחד וה"פרינססי" מצד שני.
מיום שאני זוכרת עצמי, הלכה לנוח אחרי ארוחת הצהרים, שנת הצהרים היתה המוסד הכי מקודש בבית.
ואוי אם מישהו מאיתנו הפריע לה,
אימי הנסיכה!

מלבד, פעמים בשבוע בהם היה מגיע אלינו החבר – מאהב (?) שלה. רק לו היה מותר להכנס לחדרה בצהרים. הוא היה מנהל בנק לאומי, היה מגיע בהפסקת הצהרים שלו אלינו הביתה. לעולם לא נכנסנו, לעולם לא הפרענו (אחי ואני). אני זוכרת רק פעם אחת שנכנסתי לחדר, כנראה היא קראה לי, היא שכבה במיטה, הוא ישב לידה על קצה המיטה, זקוף כזה… היום זה ברור לי שהיתה זו ישיבת "הצגה" מסודרת כזו, מעונבת ומחולפת…
עד היום אני לא מבינה איך קיבלנו את זה כמובן מאליו, איך מעולם לא שאלתי שום שאלה!

אימי הפרינססה!

 

*

תודה לסיון על התמונות.

הראשונה היא כל כך אני, השניה, ממש אמא שלי!

 

לא ליפי נפש!!!

 
 
 
 
אין שמחה
כמו
שמחה לאיד
איד
איד
איד
איד
איד
איד
איד
 
 
 
"מלאכתן של צדיקות נעשית בידי אחרות"
 
*

רעידת אדמה

 

 

 לפעמים אני פוחדת
להגיד לך את האמת
לפעמים זה כמו הסוף
נרדם לרגע באמת.

ישבתי לי כאן ליד המחשב לרגע של הפוגה בין סיר לתבנית, ופתאום חשתי שמשהו מנענע אותי! ואני כידוע לכם, כבר זמן רב לא נוענעתי…

הפניתי את ראשי לעבר מתלה התכשיטים שלי, כל השרשרות והעגילים רקדו בקצב אחיד. הבנתי, ההוא שם למעלה חשב שהגע הזמן שאני אתחיל להתנועע.

עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
עד שזה נגמר, עד שזה עבר
עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
אני כאן ואתה שם.

כן, משהו בי מזדעזע בזמן האחרון, בתחילה חשבתי שזה טוב לי הזעזוע הפנימי הזה. אבל לא, לא מתאים לי.

אם אתה הולך ממני
אתה נשאר לבד.

ועכשיו כשאין שמיים
רק רסיסים של חוסר הבנות
ונדמה שאי אפשר לראות
ולא נשאר מקום לטעות.

פשוט לא! 

לפעמים אני פוחדת
להגיד לך את האמת
לפעמים זה כמו הסוף
נרדם לרגע באמת

לא!


עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
עד שזה נגמר, עד שזה עבר
עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
אני כאן ואתה שם.

 

*

מילים: דנה ברגר וארז ברזוליק
לחן: ורד קלפטר

הפתעות מחבקות

 
חזרתי אתמול קרוב לחצות ומצאתי זר צבעונים מחכה לי
 
 

 

אפילו לא ידעתי שהיה יום האם/המשפחה

יש לי ילדה נהדרת!

 

עֲלָסִים

 
 
כְּשֶׁהֶחְלִיק אוֹרְךָ עַל עוֹרִי

נֵעוֹרוּ זַהֲרוּרִי עָצָב

מַזְּקִירֵי חַיִּים

מְנַעֲרִים בְּתוֹכִי אִיקוֹנֵי שִׂמְחָה

שֶׁהִתְנַמְנְמוּ בְּשִׁגְרָה

מְכוֹנֶנֶת

 

יָדַיִם לַטְּפוּ

              עֶרְגוֹת שֶׁהָמוּ בְּקִרְבִּי

מְסָרְבוֹת לְהִשְׁתַּכֵּחַ

מְעַקְצְצוֹת קְצוֹת הֲוָיָה

מְתַנּוֹת אֲהָבִים

עִם חִיּוּת מִסְתָּרַחַת

שֶׁהֵקִיצָה מְחֻיֶּכֶת

שָׁבָה לְחוֹלֵל

עֲלָסִים

 

 

*

עֶלֶס –עליצות, שמחה