ארכיון חודשי: ינואר 2009

החיים השניים שלי

 
במסגרת ה"זוגיות" שלנו, בילנו הבוקר סיוי ואני בסינמטק תל אביב ב"קמפוסינמה"  
 
 
 כמבוא לסרט "אודות שמידט" הרצה פרופ` קרלו שטרנגר  על הנושא   "למה שלא נחיה פעמים"
 
 
 ההרצאה היתה מרתקת. אמנם הפרופ` הנכבד קצת פלצן לטעמי, אבל אין ספק שהוא יודע להעביר את הנושא בצורה שאיש בקהל לא נרדם.
הידעתם שאורך הנשואים הממוצע בתקופה הויקטוראינית ובתקופתינו שווה? בין 20 ל- 30 שנה.
בתקופה הויקטוראינית נגמרו החיים אחרי פרק זמן שכזה, בתקופתינו, נגמרים הנשואים.
 
 
את רב הבחירות המשמעותיות שלנו בחיים אנחנו עורכים בגילאי ה- 20, כשאנחנו עדין  לא יודעים כלום על העולם, על החיים. הנסיון הוא של ההורים והסביבה הקרובה והם אלה שמשפיעים על הבחירות שלנו (כמה נכון!)
הסיכוי של הבחירות שעשינו בגילאי ה – 20 לא גבוהות, גם אם בחרנו לא רע. כמה זמן אפשר לעשות את אותו הדבר?! העולם משתנה, אנחנו משתנים.
הדור שלנו (שלי, שלי, לא שלכם הצעירים) הוא דור שראה לנגד עיניו את העולם משתנה. ראה את מה שעושה הטכנולוגיה לחיים, ובשיא המהירות. מה שהיה לפני עשור, כבר מזמן לא אקטואלי.
לנוכח המציאות הזו, מובן מאליו שאנחנו עושים שני סבבי חיים.
 
 
אמצע החיים הוא זמן שינוי משמעותי. הסיכוי של הבחירות שלנו באמצע החיים, מאוד גדול. זה אמנם דורש אומץ, זה דורש להסתכל במראה ולראות מי אנחנו ומה אנחנו באמת, אבל זה אפשרי, וזה גם מצליח.
מות אחד ההורים, זו אחת החוויות המכוננות באמצע החיים. זו אחת החוויות שנתנות כוח, מאפשרות צמיחה מהמקום של ההלם, מהמקום של הכאב (כמה שאני מזדהה עם המשפט הזה).
 
את הנושא מסכם הפרופ` שטרנגל שמשפט אחד:
במחצית הראשונה של החיים – אנחנו לומדים מה אנחנו לא, כדי שבמחצית השניה נוכל להיות מה שאנחנו כן!
 
לאורך כל ההרצאה מצאתי עצמי מנענעת בראשי "כן, כן" הרגשתי הזדהות מלאה עם רוב הדברים שנאמרו. אין ספק שאני בפרק החיים השניים שלי.
בפרק החיים הנכונים שלי!
 
 
 
את הסרט "אודות שמידט" ראיתי היום לראשונה.  לא אלעה אתכם בסיפור הסרט, אך אני מוכרחה לציין שהיו בו חלקים שמצאנו את עצמינו בוכות מרוב צחוק. עד עכשו לא נרגעתי עדין מהתעודה שהיתה תלויה מעל מיטת חתנו של שמידט – תעודה המעידה על סיום קורס של שבועיים,ללא העדרות!  
ג`ק ניקולסון הוא שחקן ענק. קייטי בייטס ששיחקה גם היא בסרט, היתה נפלאה.
 
 
 
 
כשסיון ואני מבלות ביחד, אי אפשר לסיים את היום ללא צילום. סיון לקחה אותי למטע פורח לא רחוק מהבית שלה, לשסן של צילומים. 
 
 
 
את השקדיות בדמניונה של סיון החליפו עצי האפרסק (אם אני לא טועה) שהם לא פחות יפים מהשקדיות הפורחות בימים אלה ברחבי הארץ. לבטח עוד נגיע אליהן במהלך החודש הקרוב.
 
 
 
את יתרת התמונת תוכלו לראות כאן
 
 
 
 

מודעות פרסומת

אלה קשישה ויפיפיה

 
 
כמו שכבר שמעתם מסיון ביום שישי יצאנו לסדנת צילום בגליל התחתון, באזור קרית טבעון עם הצלם טל גליק. התחלנו את היום בביקור אצל "הגברת הזקנה" – אלה אטלנטית מרשימה בעוצמתה ויפיפיה, שניצבת בתוך שטח פראי.
 
כשמגיעים אליה , מתוודעים אל הגזע הענק המגיח מתוך סלע שהעץ ביקע לשניים, ונשבים לחלוטין בקסמיה. השורשים והגזע הבקיעו את הסלע לעומק של לפחות 3 מטרים. 

 
"לאלה הקשישה הזאת היו בעבר שלושה בדים ענקיים. אחד מהם מת בשיבה טובה והותיר אחריו גדם מכובד. נראה שבצעירותו התאחד עם בסיסו של בד אחר. השניים צמחו יחדיו והתעבו עד כי הרווח שביניהם הפך לחלון קטן, שמוסיף עניין וייחוד לעץ היפהפה." (יעקב שקולניק – וינט) 

האלה מוכרת עוד מימי התנ"ך. מלאך ה` התגלה לגדעון "תחת האלה אשר בעפרה" (שופטים, ו 11). תחת האלה ביבש טמנו אנשי יבש גלעד את גופות שאול המלך ובניו (דברי הימים א, י 10). הכנענים הקדומים סגדו לאליליהם בצל עצי אלה אטלנטית גדולים.
 

אין מי שלא מכיר את סיפור אבשלום ששערו הארוך והמפואר נתפס בין ענפי האלה, והוא נתלה בין שמים לארץ.

בספר הושע ד`13 כתוב: "וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ; עַל־כֵּן, תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם, וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה׃"
נביא הזעם מודה כי טוב צלה של האלה והוא (הצל) מוליד גם מחשבות על חטא…

(ד13) הכהנים עושים מסיבות של הקרבת "זבחים" "וקטורת" , על "הרים" "וגבעות" שעליהם יש עצים יפים עם "צל" "טוב" ונעים ; ולכן "הבנות שלכם" , בני ישראל , מתדרדרות לזנות – הן משתתפות בטקסים של הכהנים ולומדות ממה שהן רואות שם : (ויקיטקסט)

*

הסביבה מפליאה ביופיה

עצים סביב, מקרוב

 ומרחוק

אפילו מזג האויר הסגרירי והקר, לא הצליח לפגוע בהנאה שלנו.

 

 
 

נילי דגן – "בכל אדם יש ארבעה בנים"

 
 
 
 
את נילי דגן הכרתי בשנת 2006 בסדנת כתיבה יוצרת של המשוררת רחל חלפי בבית אריאלה בתל-אביב.
נילי המתגוררת באילת החזירה אותי אל חוויות ילדותי באילת בה התגוררו קרובי משפחתי שאצלם התארחתי בחלק גדול מהחופשות בבית הספר. 

אילת שהיתה לי לבית שני היתה נקודת חיבור בין נילי וביני.

 

נילי עבדה לצד בעלה כ-25 שנים בעסקי המשפחה באילת והחלה לכתוב שירה רק בשנת 2005 לאחר שהושתל לה קוצב לב שגרם לה למהפך בחייה. שיריה פורסמו במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" ובכתבי העת  "מאזניים", "שבו", "גג" ו"עיתון 77".

 

לאחרונה ראה אור ספר הביכורים של נילי  "בכל אדם יש ארבעה בנים"

".   In Every One There Are Four Sons”

בהוצאת "אבן חושן" (2008) , הספר יצא לחנויות בעברית ובאנגלית (בתרגום סוזן ואד קודיש).

 

ליוויתי את נילי  בעבודתה, וכשהוצג הספר פעם ראשונה בחנויות הספרים בפסח 2008, התרגשתי איתה ויצאתי אל החנויות לצלם  את חלון הראוה שהתגאה בספר החדש.

 

 

חלון הראווה של סטימצקי.

הספרים מוצגים על רקע היצירה "רביעייה" של דוד גרשטיין

 

נילי שהיא טיפוס מיוחד במינו הצליחה עם היוזמה האנרגיה והמרץ הבלתי נדלה שלה , לרתום קבוצה גדולה של יוצרים מתחומי אמנות שונים והובילה איתם פרויקט אמנותי ייחודי, רב לשוני ורב תחומי, הכולל גם תרגומים לשירי הספר, אוסף תקליטורי קריאה במוסיקה מקורית,  וספר ביבליופילי בשילוב יצירת אמנות.

 

על כריכת הספרים והתקליטורים יצירתו של האמן דוד גרשטיין "רביעייה", בעיצובו של דוד טרטקובר. לספרים מצורפים תקליטורים בהפקת דודו אלהרר. משירי הספר קוראות: תמי ספיבק בעברית, אביבה מרקס וגיליה שטרן באנגלית, עם אילתורי גיטרה של עמוס עבר הדני. מוסיקת פתיחה וסיום היא של דודו אלהרר בעיבודו של קן ברג`ס.

 

במאי האחרון ביקרתי את נילי ביריד הספרים בכיכר רבין, בדוכן "אבן חושן" שבו הוצג הספר לקהל הרחב, צפיתי איתה בהתעניינות שהספר עורר כל פעם שקראו ברמקול: "המשוררת נילי דגן נמצאת בדוכן "אבן חושן" וחותמת על ספרה…"

 

 

נילי דגן מראה את הספר ביריד בכיכר רבין בתל אביב

 

באוקטובר 2008 יצאה נילי ליריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, עם הספר שהופק גם במהדורה ביבליופילית מצומצמת, ממוספרת וחתומה בת 54 עותקים. המארז המפואר עוצב על ידי עידו אגסי, כשמגזרת המתכת "רביעייה" של דוד גרשטיין חוצצת בין שני הספרים, בעברית ובאנגלית ואליהם מצורפים תקליטורים בהפקת דודו אלהרר. היצירה נבחרה להיות מוצגת בין ספרי האמן המיוחדים בשדרת מעצבי הספרים הביבליופיליים של  היריד.

 

 

הספר המיוחד מוצג בהשקה

 

בחנוכה נערכה  בגלריה גרשטיין בתל אביב השקת הספרים והתקליטורים. על קירות הגלריה התנוססה תערוכה מרהיבה   של דוד גרשטיין שאמר על הפרויקט:

 "מעניין אותי מאוד החיבור בין האמנויות. אני אהבתי את התוצאה.  אני חושב שיש קשר שיכול לעבוד יפה מאוד, מין דיאלוג, בין ציור, פיסול, שירה, מוסיקה.

כל המדיה הזאת שמתחברת יחד יוצרת התפתחות, וכמה אמנים שעובדים יחד על אותו דבר  יוצרים משהו חדש, מעניין ומסקרן".

 

 

השקת הפרויקט של נילי דגן ב"גלריה גרשטיין" בתל אביב 

 

את הקהל הרב שגדש את הגלריה אירח דודו אלהרר ששר ברגש רב והנחה את המופע "שירה בריבוע". במופע השתתפו השחקניות אביבה מרקס ותמי ספיבק שקראו משירי הספר באנגלית ובעברית בליווי גיטרה של עמוס עבר הדני.

 

 

נילי דגן ודודו אלהרר באירוע ההשקה בגלריה גרשטיין בתל אביב 

 

בחרתי להביא את אחד מהשירים של נילי שאני הכי אוהבת, שיר שאני מתחברת אליו מהבטן כבת הדור השני לניצולי שואה.

 

את השיר קראה בהשקה תמי ספיבק הנהדרת:

 

סַבְתָּא שֶׁלִּי הָיְתָה פַּעַם חֲבֵרָה שֶׁל אַנָּה פְרַנְק.

הַיּוֹם הִיא "נַהֶגֶת שׁוֹדִים" נוֹסַעַת בְּאוֹטוֹמוֹבִּיל כָּסוּף

בִּכְבִישׁ הַחוֹף לִנְתַנְיָה,

שָׂמָה דִּיסְק שֶׁל וִיוַאלְדִּי וְלוֹחֶצֶת עַל הַדַּוְשָׁה

מֵאָה שְׁמוֹנִים קמ"ש עַד מְלוֹן "אַרְבַּע הָעוֹנוֹת",

שָׁם הִיא מְבַלָּה בְּמִשְׂחַק קְלָפִים סוֹעֵר.

 

אִם לְסַבְתָּא שֶׁלִּי הָיוּ גַּלְגַּלִּים גַּם סַבָּא הָיָה נִצָּל.

 

 

בעקבותיה קראה אותו אביבה
מרקס באנגלית בתרגומה של  סוזן ואד קודיש:

 

 

My grandmother was once a friend of Anne Frank.

Today, she is a “getaway driver” taking the coastal road

to Netanya in a silvery automobile,

playing a CD of Vivaldi and pushing the pedal,

eighty miles an hour to the Four Seasons Hotel,

where she plays a wild card game.

 

If my grandmother had wheels grandfather would also

have survived.

 

 

 

 

היתה זו לי חוויה מיוחדת ומענייינת, והמצלמה שלי לא חדלה כמובן מלצלם את המתרחש.

 

את נילי תוכלו להכיר קצת יותר דרך "מדף הספרים" שלה שהופיע במעריב –NRG

שמורת השרון

 
בשבת יצאנו פיילה ואני אל שמורת השרון שליד קיבוץ געש. היינו בטוחות שנמצא שם פריחה צבעונית ומרגשת.
הגענו וגילינו שאנחנו לא לבד, "עמך ישראל" מילא את השטח

זה עודד אותי והעלה את רף הציפיות. טענתי את המצלמה בשלל התחמושת וירדנו אל השביל שבשמורה.

מיד בתחילה ראינו מרבדים אין סופיים של פרחי סביון אביבי 

 

 המשכנו בין שבילים והצבע היחיד ששלט

היה צהוב.

לא מרבדים צבעוניים ולא דובים…

בעין בלתי מזוינת הצלחתי לראות קצת כחול וקצת סגלגל

 

 לשון הפר

 אטד

מרסייה יפיפה 

צמודים אל הצהוב

הגענו אל קצה המצוק, הנוף שנשקף ממנו לא איכזב. מבט צפונה גילה ים כחול

עד אין סוף

מבט דרומה אל מול השמש, פגש משטח כסוף מתנצנץ למולינו

בו מוטבעות סירות מפרש כדוגמא עדינה על אריג

גלשני רוח מרחפים לצד המצוק מעל לים

דיג אחד שאוהב דגים בצלחת, מנסה לד
ג לעצמו ארוחה

 הטבע מתגלה

 

כפסל אמן

על כל גבעה נישאה מעל הים

צעירים "מפּקְנֵקִים" בסטייל

או סתם תופסים רגע רומנטי בטבע 

ילדה משתובבת אל מול הנוף והרוח  

 אפילו הסוסים יצאו לתפוס שמש

רק את הדרורים היה קשה לזהות בתוך הסבך

*

חזרנו הביתה, עייפות, מרוצות מהאויר והטבע אך עם חסך פריחה רציני. אני לא בטוחה שפיילה תשוב לטייל איתי, אחרי שגילתה שלטייל עם "צלמת מדופלמת", זה אומר שנעצרים ליד כל עלה ועושים לו "בּוּק"

אותות ועִתּוֹת מלחמה

 
 
 
 
 
 
 
חנת סגורה
 
ועוד
 
 
 
 
חנות סגורה
 
*
 
ובית
 
 
 
 
שנפגע
 
 
וגג
 
 
וחומה
 
*
 
עיר בלב המדינה
 
 
*
גדרה
ינואר 2009
 

עוטף גדרה

 
 
העוטף שלנו הוא בימים כתיקנם  שטח שחלקו חקלאי וחלקו פראי. בימי המלחמה הזו בשטח הזה, נופלים טילים המחטיאים את גדרה ואת גוש ישובי עשרת.
 

את השבת האחרונה החלטתי ללכת לבלות בין מראות הפסטורליה הזו שבין צומת תל נוף לבין גבעות מראר (כך אמרו לי שקוראים לגבעות הפראיות האלה).

 

העצים הקריחו, העלים שנשרו צובעים את האדמה תחתם

במטע המנגו מעבר לכביש

נותרו עלים בודדים

בצבעי אדום זהב

על העצים

חורבה נראית במרחק

ומקרוב

את הכלנית הראשונה שלי בחורף הדמי הזה

 פגשתי כאן

*

שבוע שקט לכולנו

 

עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִים – רשומה שהיא לא פוליטלי קורקט

 
ימי מלחמה,

טילים נופלים, חיילים

נופלים.

 

הכאב רב.

 

תמונות מחרידות את הלב מהצד שלנו

בצד שלהם.

 

נשמעת קריאה להפסקת אש כל פעם מחדש

כשנראות תמונות ילדים נפגעים.

 

מנפנפים בהריגת ילדים בבית ספר בעזה

אך מתעלמים

מאנשי החמאס המסתתרים שם.

 

מתעלמים

מכך שאנחנו מפיצים כרוזים לפני תקיפה

הקוראים להם להתפנות,

לא חושבת שיש צבא יותר הומאני מצה"ל.

 

שוכחים

שגם אצלינו נפגעו בתי ספר וגנים מטילים.

אצלינו ,להבדיל מהם, יש מי שלוקח אחריות ומורה לילדים לא להגיע לבית

הספר

 

אצלם,

החמאס משתמש בילדים

מעודד השארות האזרחים בבתיהם.

 

אי אפשר לטעות בי בנטיות ימניות

אני שמאלנית בהוויתי

ובכל זאת,

כשראיתי ביום שישי האחרון, בטלויזיה, את הניצול הציני של ילדים

פלשתינאים הנדחפים (על ידי העיתונאים) אל מול המצלמות, בכתבה על בית

חולים שיפא בעזה.

כשראיתי ושמעתי השבוע שילדים נפגעו בבית ספר בעזה

המראה המטריד גרם בדיוק את ההפך ממה שצלמי החוץ ניסו להשיג.

גרם לי לכעס שהביא אותי למחשבות שהטביעו בי את ההבנה

 

ש

 

הפעם אין להסתפק במבצע התרעתי

יש להגיע להסכם שיבטיח את השקט אצלינו, ליותר מימים.

לא להכנע ללחץ בינאלומי,

חשוב שנעשה את הדברים בקצב הנכון לנו,

בקצב הנכון לשקט שיבוא אחרי המלחמה.

 

אני לא מתביישת להגיד בקול רם

אני מעדיפה שיהרגו ילדים פלשתינאים בעזה

ולא תיפול ולו גם שערה אחת משערות ראשיהם של נכדי

שלא יפגע ילד אחד משלנו

גם אם זה נקרא (מלשון לקרוא) מאוד לא "יפה"!

 

הבת שלי חיה את הטראומה שנה וחצי (עוד נכונו לה שנתיים שם)

תושבי שדרות ועוטף עזה כבר שבע שנים

הגיע הזמן שיהיה שקט ארוך טווח.

אני יודעת שהבת שלי תמשיך עוד זמן רב מאוד, להתעורר בבהלה מתוך

השינה ולשאול

"היתה נפילה?"

והיא

"ילדה" בת 27!

 

 

 

 

עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִים

 

*

 

רַב יוֹסֵף "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ, לא-תִּהְיֶה לוֹ כְּנושֶׁה , לא

יְשׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ [שְׁמוֹת כב, כד], עַמִּי וְנָכְרִי – עַמִּי קודֶם, עָנִי וְעָשִׁיר – עָנִי

קודֶם, עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירְךָ – עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין, עֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת – עֲנִיֵּי עִירְךָ

קוֹדְמִין [בָּבָא מְצִיעָא, עא]

 

 

**

 

עוד בעניין הזה אצל נאוה