ארכיון חודשי: אוקטובר 2005

צומת פולין

לפני דקות ספורות חזרתי,
ליוויתי את הבן שלי לאוטובוס הלוקח אותו לשדה התעופה
בדרכו לתחילת המסע לפולין.

בשש בבוקר הוא עולה על המטוס הלוקח אותו לפולין
ארץ מקוללת אז ועכשו.
לא שגריר של מדינה
גם לא שליח ציונות
הוא שם בשם עצמו ולזכר סביו.

ההסטוריה המשפחתית שלנו
לא עוברת שם
אמנם, אחד מגלגוליה המשמעותיים
תקע שם יתד מעושן
ויצר סרט אימה
"זכרונות מגהינום ביתן 54 אושוויץ"
המלווה את סיוטי הלילה

ולפעמים גם היום שלנו.

עבורו, פולין היא לא הסטוריה משפחתית,
פולין היא אחת מהקהילות שנכחדו
אך לא היחידה
אני חושבת שצריך היה לתת לו את האפשרות לבחור
אם הוא רוצה ללמוד את ההסטוריה של קהילות פולין,
או אולי של קהילות אחרות לא פחות חשובות.
את זה הוא יוכל לעשות רק לאחר שיעבור
את הצומת שבין התבגרות לבגרות
בה הוא נמצא עכשו.

הפקיעו ממנו את זכות של החלטה נקיה מפניות
ואני מרגישה שיש בכך פיספוס.

תמונות

 

תמונות, קטעי זכרונות
ילדות בשחור לבן
התבגרות לבנה
חתונה… דהויה
ילדים צבעוניים

חיוכים במרחבים צלולים
של תמימות
ואשליה.
התפכחות משיכרון
התפקחות של נסיון.

תמונות, קטעי זכרון
געגועים אלי תמימות
שהיתה בה מן השטות
געגועים וזכרונות
שהיו ברובם אשליות.

2.12.03

 

השיר נכתב לאחר פינוי בית הורי

ומיון התמונות הרבות שהיו להם.

זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת

 

הָיְתָה תְּמִימוּת

הָיְתָה אַשְׁלָיָה,

הָיָה שֶׁקֶט נִפְלָא.

שִׂמְחָה,

אֹשֶׁר,

וְאַהֲבָה אֵין קֵץ.

 

מִתַּחַת לִפְנֵי הַשֶׁקֶט,

לָהַטוּ הַרוּחוֹת,

רוּחוֹת שֶׁל עָבָר שֶׁנֶעֱלַם,

רוּחוֹת שֶׁל שֵׁדִים שֶׁלֹא מַרְפִּים,

רוּחוֹת שֶׁל גַּעְגּוּעִים בִּלְתִּי נִּסְבָּלִים.

 

חִיּוּךְ,
רֹגַע,
אַהֲבָה.

אַשְׁלָיָה שְמִתְנַפֶצֶת אֶל הִתְפַּכְּחוּת,

אֶל מְצִיאוּת אָבוּדָה
לְאֱמֶת לֹא מְשוּחֶדֶת.

יַלְדּות שְמֵחָה,
ילדות אָבוּדָה. 

15.11.03

דברים שנשאתי על קברו של אבי 12.2.02

 
היום בשתיים עשרה
מסתיימת הדרך שהחל אבי עם מותה של אימי לפני שנתיים…
אתמול היה זה רק הצעד האחרון.
הוא קפץ קפיצת ראש אל הבריכה הכחולה של מעלה
שם מחכה לו אמא אחרי שחית הבוקר שלה,
הם בטח מחליפים חוויות,
מה הפסידה, קצת רכילות, על החברים, על הילדים והנכדים.
איך היה בחתונה של טל, כמה הוא נהנה וכמה היא חסרה היתה לכולנו,
והריקוד שהיא עוד חייבת, ריקוד החתונה.
לא נורא, עכשו יש להם את כל הזמן לריקודים.
ועדי, האחת ויחידה, נכדה שאין שני לה, שדאגה לו כל רגע פנוי שלה
שליוותה אותו, שלא נתנה לו להיות לבד, עד לרגע האחרון.
וגיא שלומד ומצליח, הילד שלא רצה ללמוד בכלל,
וזיו הקטן שכבר גדול, קם בבוקר וישן עם ליל ביחד עם מכבי תל אביב,
וגלית של טל והילה של גיא שלומדות בהצטיינות.

ואלדד, לא יאומן, כבר בסוף הטירונות. הנה עוד חייל במשפחה
ואוהד שנשאר יפה רק גבוה יותר,
ואור, שכל כך רגישה ונעשית יפה מיום ליום.

ותמי ורוני וכמובן אני, שנופלת וקמה, נופלת וקמה
כי כך למדתי בבית, לא נשברים, תמיד חזקים.

יש לו עכשו סיפורים לחיים שלמים.
כן, יש להם את כל הזמן, שום דבר כבר לא בוער.

אני
שמרגישה כל כך לבד פתאום.

ועוד על אמא 15.2.02

 
יום הולדת לאמא – בת אלמוותו 
 
לנצח תשאר צעירה,
חוגגת את ימי הולדתה בשמחה.
חג וחגיגה,
היו לנו ימי ההולדת.
יושבת לה הנסיכה,
כולם עולים לרגל,
ילדים, נכדים, חברים.
אם אנחנו לא יזמנו,
דאגה היא ליזום את האירוע…
ותערוכת המתנות,
שעמדו על השולחן הקטן בסלון,
למשך זמן רב,
כדי שכולם יראו מה קיבלה.

גם היום,
בטח שם למעלה,
יושבת במרכז השמיים,
על ענן עם פרחים,
ומלאן נרות מסביב.
וכולם באים לברך,
כל שועי עולם,
חברים וכל יושבי הנצח.
בטח ענן קטן לידה מלא מתנות,
והיא כמו מלכה באמצע.

יום נהדר לך אמא.

 

 

כשאני איתך

 

כשאני איתך

אני מחייכת לעצמי בהנאה

כשאני איתך,

אני עדין קצת לא מאמינה,

כשאני איתך

אני מרגישה מלוטפת

 

כשאתה איתי

אתה נותן לעצמך לזרום

כשאתה איתי

אתה מרשה בעצמך לגעת

כשאתה איתי,

אתה את הקליפה נותן קצת להסיר

 

כשאנחנו יחד,

אנחנו בתוך הבלתי יאמן

כשאנחנו ביחד

אנחנו את הריבוע מעגלים

כשאנחנו ביחד

אנחנו זורמים אל הבלתי נודע

 

עכשו

אני שוב לבד,

אין אתה

אין אני

אין יחד

עד לפעם הבאה,

או…

שלא.

 

 

 

17.01.04

 

שייך להרפתקאה נחמדה של תחילת השנה…

ל – ד.

 

אהוב אותי עכשו

אני שלך

כל מיתר בגופי

נכון לקראתך

נגן בי מנגינות אהבה

פרוט על תיבת תשוקתי

לחולל איתך בין מילות אהבתנו

כי העתה הוא זמננו.

 

   

אהוב אותי עכשו

את אגדות המחר

משכבר הימים זנחנו

אהוב אותי

 

  

העכשו

 הוא הנצח שלנו

   
22.2.04