סיוי כתבה על השלאפשטונדה שלה, שהוא כל כך רך, ביתי, משפחתי וממכר.
Eniko Muha Marton – סייסטה II
גם אני אלופה של שנת הצהרים
הגיע אלי מאִמי בגנים…
הגיע אלי מאִמי בגנים…
היום אני יכולה להרשות לעצמי לתפוס לי שנת צהרים מתי שמתחשק לי. אוהבת את המיטה שלי, להשתרע עליה תחת שמיכת פוך בחורף ותחת לסדין דק בקיץ ומזגן.
ותמיד, קיץ – חורף, ללא בגדים.
לפעמים אני נזכרת בצהרים המיוחדים ששכב לידי האיש שאַהֲבְתִי,
נזכרת ומחייכת .
כשהילדים היו צעירים, שישי בצהרים היה "מוסד מקודש". שיחקו בשקט, לעולם לא הפריעו לי את "שנת הקודש" הזאת, שהיתה בה נינוחות מתוקה של סופשבוע.
בין חמש לשש הייתי קמה, נכנסת למטבח ובשעה שמונה בערב כמו שעון, היתה המשפחה מתיישבת לארוחת שבת חגיגית.
נורה הייסן – סייסטה
אמא שלי הייתה פרינססה.
גדלתי על המיתוס הזה, השואתי מצד אחד וה"פרינססי" מצד שני.
מיום שאני זוכרת עצמי, הלכה לנוח אחרי ארוחת הצהרים, שנת הצהרים היתה המוסד הכי מקודש בבית.
ואוי אם מישהו מאיתנו הפריע לה,
אימי הנסיכה!
אימי הנסיכה!
מלבד, פעמים בשבוע בהם היה מגיע אלינו החבר – מאהב (?) שלה. רק לו היה מותר להכנס לחדרה בצהרים. הוא היה מנהל בנק לאומי, היה מגיע בהפסקת הצהרים שלו אלינו הביתה. לעולם לא נכנסנו, לעולם לא הפרענו (אחי ואני). אני זוכרת רק פעם אחת שנכנסתי לחדר, כנראה היא קראה לי, היא שכבה במיטה, הוא ישב לידה על קצה המיטה, זקוף כזה… היום זה ברור לי שהיתה זו ישיבת "הצגה" מסודרת כזו, מעונבת ומחולפת…
עד היום אני לא מבינה איך קיבלנו את זה כמובן מאליו, איך מעולם לא שאלתי שום שאלה!
אימי הפרינססה!
*
תודה לסיון על התמונות.
הראשונה היא כל כך אני, השניה, ממש אמא שלי!
מסע בתוך החמישים 