כשהתגייס בני בכורי לצבא, הוא התנדב לצוללות. כמו כל חייל עבר הכשרה ארוכה ולא פשוטה של למעלה משנה, בהן הוכשר להיות איש צוות בצוללת של חיל הים. הגיע היום הגדול – טקס קבלת סיכת הצוללן. שנת 1995 – כולנו, הוריו, אחיו הצעירים והורי ישבנו ביציע האורחים על רציף הצוללות בנמל חיל הים בחיפה. מחכים לחברה שיגיעו. שקט, שום דבר לא נראה על פני המים, או בקרבתם, חיכונו במתח, לא ידענו מהיכן הם יגיעו, 19 מסיימי הקורס.
לפתע ללא כל אזהרה מראש, התרוממה לפנינו צוללת, ומתוכה יצאו תשעה עשר חיילים יפיפיים במדים לבנים, נעמדו על הרציף וקיבלו את כנפי הצוללן.
אנחנו ההורים ובני המשפחה נותרנו פעורי פה ומרוגשים לנוכח הצגת התכלית המפתיעה של הצוללת והילדים שזה עתה ראינו. היינו גאים, עם דמעות התרגשות בעיניים, כשנחתה עלי השורה מתוך השיר של התרנגולים "בראשית" למילתיו של חיים חפר "הרקיע שפרץ מתוך המים והבקיע" בשינוי קל: הילד שפרץ מתוך המים והבקיע… הילד שפרץ מתוך המים והבקיע… הילד שפרץ מתוך המים והבקיע…
(שורה שמלווה אותי תמיד כשאני נזכרת ברגע הזה)
בתום הטקס המרגש, משהגיע אלינו הבן לקבל את החיבוק האוהב שלנו, אמרה אמא שלי – שהיה לה שווה לשרוד את השואה, ולו רק, בעבור הרגע הזה בו זכתה לראות את הנכד שלה עולה מתוך המים…
לימים, הצטרף לצוות שהוכשר להביא את הצוללת "דולפין" הראשונה מגרמניה. שנה היה בגרמניה, במהלך שנה זו נסענו לבקר אותו שם ואף ראינו את הצוללת עומדת על המבדוק בנמל קיל וערכנו איתו טיול באתרים בנורבגיה בהם הם התאמנו.
ב – 27 ליולי 1999 הגיעה הדולפין ארצה והתקבלה בנמל חיפה בטקס רב רושם ששודר בטלויזיה.
היה זה שיט ארוך בין חודש מנמל קיל עד לחיפה, שהחל כמעט במקביל למציאת ה"דקר". חודש מותח, שבו עודכַּנו באופן קבוע על ידי חיל הים לגבי מצבם של הילדים. יומים לפני הגיעם ארצה, עברה הצוללת מעל למקום טביעתה של הדקר וערכה טקס זכרון במקום.
לטקס הפעם, לא יכלה אימי להגיע, מחלת הסרטן ריתקה אותה לבית, היא צפתה בטקס מעל מסך הטלויזיה ולא פסקה מלהתרגש ולבכות על שזכתה לראות את זה… באוקטובר אותה שנה היא נפטרה.
*
אם תלחצו על המילה דולפין תגיעו לקישור המספר על שייטת הדולפין.
מעל הסמל של אחי תקומה, תמונה של הצוללת, הבן שלי עומד עליה עם חליפה כתומה, הוא הימני בתמונה.
הרשומה הזו מקדשת ל "תנועת בראון"
מסע בתוך החמישים 