כשהתגייס בני בכורי לצבא, הוא התנדב לצוללות. כמו כל חייל עבר הכשרה ארוכה ולא פשוטה של למעלה משנה, בהן הוכשר להיות איש צוות בצוללת של חיל הים. הגיע היום הגדול – טקס קבלת סיכת הצוללן. שנת 1995 – כולנו, הוריו, אחיו הצעירים והורי ישבנו ביציע האורחים על רציף הצוללות בנמל חיל הים בחיפה. מחכים לחברה שיגיעו. שקט, שום דבר לא נראה על פני המים, או בקרבתם, חיכונו במתח, לא ידענו מהיכן הם יגיעו, 19 מסיימי הקורס.
לפתע ללא כל אזהרה מראש, התרוממה לפנינו צוללת, ומתוכה יצאו תשעה עשר חיילים יפיפיים במדים לבנים, נעמדו על הרציף וקיבלו את כנפי הצוללן.
אנחנו ההורים ובני המשפחה נותרנו פעורי פה ומרוגשים לנוכח הצגת התכלית המפתיעה של הצוללת והילדים שזה עתה ראינו. היינו גאים, עם דמעות התרגשות בעיניים, כשנחתה עלי השורה מתוך השיר של התרנגולים "בראשית" למילתיו של חיים חפר "הרקיע שפרץ מתוך המים והבקיע" בשינוי קל: הילד שפרץ מתוך המים והבקיע… הילד שפרץ מתוך המים והבקיע… הילד שפרץ מתוך המים והבקיע…
(שורה שמלווה אותי תמיד כשאני נזכרת ברגע הזה)
בתום הטקס המרגש, משהגיע אלינו הבן לקבל את החיבוק האוהב שלנו, אמרה אמא שלי – שהיה לה שווה לשרוד את השואה, ולו רק, בעבור הרגע הזה בו זכתה לראות את הנכד שלה עולה מתוך המים…
לימים, הצטרף לצוות שהוכשר להביא את הצוללת "דולפין" הראשונה מגרמניה. שנה היה בגרמניה, במהלך שנה זו נסענו לבקר אותו שם ואף ראינו את הצוללת עומדת על המבדוק בנמל קיל וערכנו איתו טיול באתרים בנורבגיה בהם הם התאמנו.
ב – 27 ליולי 1999 הגיעה הדולפין ארצה והתקבלה בנמל חיפה בטקס רב רושם ששודר בטלויזיה.
היה זה שיט ארוך בין חודש מנמל קיל עד לחיפה, שהחל כמעט במקביל למציאת ה"דקר". חודש מותח, שבו עודכַּנו באופן קבוע על ידי חיל הים לגבי מצבם של הילדים. יומים לפני הגיעם ארצה, עברה הצוללת מעל למקום טביעתה של הדקר וערכה טקס זכרון במקום.
לטקס הפעם, לא יכלה אימי להגיע, מחלת הסרטן ריתקה אותה לבית, היא צפתה בטקס מעל מסך הטלויזיה ולא פסקה מלהתרגש ולבכות על שזכתה לראות את זה… באוקטובר אותה שנה היא נפטרה.
*
אם תלחצו על המילה דולפין תגיעו לקישור המספר על שייטת הדולפין.
מעל הסמל של אחי תקומה, תמונה של הצוללת, הבן שלי עומד עליה עם חליפה כתומה, הוא הימני בתמונה.
הרשומה הזו מקדשת ל "תנועת בראון"
מסע בתוך החמישים 
להצדיע ולחבק !
מרשים ומלא התפעמות !
מחמם את הלב
קבלי הצדעה מרס"ן במיל` מטר
אכן מקור לגאווה
ולאמא שלך ז"ל היה שווה לשרוד את השואה
המשפט של אימך…
טוב שהיא זכתה, שהיא הבינה שיש משמעות לחייה.
ריגשת אותי מאוד
אז אני מתארת לעצמי את ההתרגשות שלך.
מרגש בהחלט מרגש
את מקסימה
קראתי והתרגשתי מהתמונה שדמיינתי של החיילים הצעירים והלבנים יוצאים מהים ושל אמא שלך והעבר שלה והטיול לגרמניה דווקא מכל המקומות.
נהדר
הדימוי של דולפין ושל עליה מהמים. באמת מרגש.
ממש מקסימונת את,ריגשת אותי
יום מהנה וקסום
אני
נרגשת מהמילים .
והםפעם מול ים אמיתי של הבן שלך
הי, הי, הי, מה את עושה לאנשים! כל כך מרגשת אותם.
ריגשת אותי
עם התאור של הצוללת שמבקיע מתוך הים
מעיפה כובעי
גם כי גם את הכי זכית ..
אוי אמא אמא
עשית לי עור ברווז עם הרשומה המרגשת שלך.
מרגש ונפלא
התמונה של הדולפין ,חיה מדהימה וחכמה
פעם
החלום שלי היה לשרת בצוללות.
אוי, איזה אושר!
כמה מרגש ומצמרר!
סיפור מרגש
הטקס,
ריגשת
גם ברשומה מעל – הכל משתלב בהכל
אכן סיפור מרגש
המקשר את העבר עם ההווה והעתיד של כולנו.
תודה קובי שהתרגשת איתי
תודה המפקד (-:
הבן שלי בנתיים סרן אוטוטו הוא יהיה רס"ן כמוך
את מרגשת בתגובה שלך!
תודה יקירה
כן…
הנכדים בהיאו לה המון נחת
תודה יקירה
תודה שהתרגשת איתי
תודה…
(-:
הטיול לגרמנהי דווקא…
}{
תודה מותקית
תודה לורי
שבוע חמים לך
}{
תשאירי אותו על הראש, את הכובע
מסתבר שכולנו מתרגשים מהילדים שלנו
אבל הורינו… יותר!
תודה יקירה
יש לי חברה שלא מפסיקה להזכיר לי איך אמא שלי
אולי הוא הכי זכה…
לסבא וסבתא
תודה יקירה }{
כן המשפט של אמא שלי נחרט בי/בנו!
תודה אופל (-:
שיהיה לנו הילדים שלנו בריאים
הוא מאוד נהנה
הוא עדין שם בגיל 32 (ממעט כמוך… (-; )
שיחה שהיתה לי עם גב` בראון
על הבן שלי, הצוללות וגרמניה…
אני חושבת שהפוסט הזה
מעבר לסיפור שבו
כן… הרשומה מעל כל כך התאימה
לי למצב הרוח הזה של השבוע האחרון
תודה קרמיט
כן, זה סיפור המשלב בתוכו, עבר, הווה ועתיד
כשאדם חש ככה
ושלם עם עצמו
ואז…
פתאום ראיתי ישיש תחרות על סיפורי ים
}{