סיפורה של אמא

 
לפני זמן לא רב כתבה עודג את סיפורו של ריף ילד לקוי למידה שנפל בין הכסאות של מערכת חינוך הדורסת כל ילד שונה, כל ילד שלא מתאים עצמו לשורה. לא חשובה הסיבה.
 
שלושה מתוך ארבעת ילדי לקויי למידה (תורשה מחורבנת!) נלחמתי על הזכות שלהם ללמוד בבית הספר, יום יום . וזה מתיש, מאוד מתיש!

כשילדתי את הבכור שלי, הייתי אמא צעירה, וכמו כולנו, הייתי בטוחה שהילד שלי הוא "נזר הבריאה" ילד מושלם.

עד כיתה א` הכל היה בסדר. בכיתה א` גילתה המורה שהילד כותב את האותיות בדיוק מהכיוון ההפוך. היא השאירה את הילד כמה פעמים מידי שבוע, אחרי שעות הלימודים לשעה נוספת, נתנה לו לתרגל דפים שלימים של אותיות הא`- ב`. להפתעתה שום דבר לא השתנה, לא חשוב כמה מחברות מלאות באותיות הוא כתב. הילד שחווה את ההשארות אחרי הלימודים כעונש, והוא הרי לא עשה שום דבר רע… התחיל מתמלא ברגשות של תיסכול מתמשך.  על שעורי בית בכלל לא היה מה לדבר. איך אפשר לדרוש מילד כל כך קטן להכין שעורי בית אחרי שמילא מחברות שלמות בכתב ידו?! לאט אבל בטוח, הילד "כבש" לעצמו מקום של ילד בעייתי בבית הספר. לא שיעורים, תיסכולים שפרצו החוצה בחמת זעם, והורים שקיבלו כל כמה ימים מכתב והוזעקו לבית הספר הלוך וחזור.

אני כאמא צעירה וחסרת נסיון, מוכרחה לציין שנכנסתי ללחץ, ניסיתי לרצות את המערכת ו"התיישבתי על הילד" בעניין השיעורים ובית הספר ללא סוף. צעד שהיה ככדור שלג ורק ליבה את תחושות התיסכול שלו. בתוך תוכי הבנתי שמשהו לא בסדר, אך לא ידעתי מה בדיוק.. הייתי כל כך צעירה וחסרת נסיון.

הילד נכנס להתקפי עמוק וגרם להרס ממשי בבית. לא איפשרתי לו להרוס את הבית, אבל נתתי לו אפשרות לעשות בחדר שלו מה שהוא רוצה. זו היתה הטריטוריה שלו. ברגע של התקף זעם, שמתי אותו בחדר ושם הוא היה רשאי לעשות מה שעולה על רוחו. פעם אחת הוא שבר את המיטה שלו לרסיסים, לקח לאבא שלו שבוע לתקן אותה. החופש הזה שנתתי לו, בדיעבד, הסתבר כדבר נכון ביותר לעשותו… נתתי לו לגיטימציה להוציא את התיסכול שלו.

בסיום כתה ג` החליטו שהילד מופרע וישלח לכיתת חינוך מיוחד שהיתה בזמנו כיתה לילדים בעייתיים ו"נשירים". רוב הילדים מהכיתות הללו, מצאו את עצמם אחרי שנים מועטות ברחוב.

כאמא לא הסכמתי לקבל עלי את הדין. היה לי ברור שהילד שלי לא "מופרע", שיש לו בעיה כלשהי שלא מאתרים…

החלטתי שאני מעבירה לבית ספר אחר (בזכות פרוטקציה הוא התקבל)
בכיתה ד` הוא "נפל" על מורה נהדרת שאמרה לי להניח לילד, ולתת לה להתמודד איתו לבד. היא ביקשה ממני לא להעיר לו דבר על שעורי בית, על הכתב, על המבחנים… שום דבר.  
בחנוכה היא הזמינה אותי ואמרה שלילד יש בעיה שהיא לא יודעת בדיוק להגדיר, ושלחה אותי ל"ניצן" שהיה אז בחיתוליו (הילד בן 32 היום)
הוא אובחן כלקוי למידה, ומאז…. הפך לחביב המורות בבית הספר – פתאום ידעו איך לגשת אליו!

בתיכון, מלחמה מתמדת. הילד שהיתה לו בעיה עם שפות, קיבל פטור מערבית, אבל מאנגלית לא היו מוכנים לפטור אותו. אי לכך, הלכתי למורה והודעתי לה שאני נותנת לילד שלי "פטור" מאנגלית, הוא קיבל ממני רשות לא להשתתף בשעורים שלה. המערכת השתוללה. אני הייתי "האמא המשוגעת" שנתנה לילד שלה פטור משעורי אנגלית. האמנתי שברגע שיצטרך את השפה, ילמד אותה.
בסוף יא` החליטו להעיף אותו מבית הספר, בגלל שלילי יחיד באנגלית. אין בגרות בלי אנגלית כידוע, זה מוריד את אחוזי ההצלחה של בית הספר בבגרויות!

כל הקייץ מלחמת עולם ביחד עם "ניצן" והפיקוח המחוזי לאנגלית… הילד נשאר בבית הספר, סיים יג` במגמת אלקטרוניקה.
התגייס לצוללות, הביא את "הדולפין" הראשונה מגרמניה לארץ. בשלב מסוים החליט שהוא חייב בגרות, כדי להעלות את המשכורת הצבאית – למד לבד לבגרות עם ספרים ללמוד אנגלית בעברית ששלחתי לו  לגרמניה. קיבל 56 עובר!

היום הוא מהנדס, מנהל פרויקט מאוד רציני בצבא… כל חודש טס לארה"ב בענייני העבודה. מנהל מו"מנים עם אנשים בצבא ארה"ב…

ילד שרצו בכתה ד` לשים עליו חותמת מופרע! ולשלוח לרחוב…ילד שאני כאמא שלו, נאלצתי כל שנות למודיו בחינוך הממלכתי, להפוך לדיירת קבועה בבית הספר. להיות "אמא משוגעת" כדי שהילד יצליח לסיים את מערכת החינוך.

זה קשה וזה לא פשוט, וזה מתיש נורא. לא כל אחד מסוגל להמשיך כך בהתמדה ולהלחם נגד המערכת חסרת הרגישות. בוודאי לא אנשים שאין להם גב כלכלי או קשרים חברתיים נכונים (כן, ויטמין P הוא חלק מהעניין, לצערי).

שלושה ילדים כאלה יש לי… אצל השניים האחרים, היו תקופות שחשבתי להרים ידיים… עד ששוב אגרתי כוחות ולא הרפתי.

רק לפני שנה הסתיימה המערכה שלי, כשצעיר בני סיים יב`. 25 שנים של ביקור כמעט שבועי בבית הספר. מודה ומתוודה, שנאתי לעשות את זה.  אני חושבת שאחת הסיבות שאני הפסקתי, בזמנו, א
עבודתי בבית הספר… "מורה, מקצוע טוב לאמהות עם ילדים" היתה ההבנה שגם אני מתוך המערכת לא אצליח לשנות אותה.

*

הפסל של דניאלה אמנת – אימהות

 

 

מודעות פרסומת

56 תגובות ל-“סיפורה של אמא

  1. מרגש מרגש מרגש ובעיקר נותן כוח
    לנו האמהות לילדים צעירים, עם צרכים מיוחדים.

  2. נשמונת בת 40

    ועל כך אני תמיד אומרת…
    אין, אין על אינטואיציה של אימהות, מוכח כל פעם מחדש…

  3. פשוט מרגש…
    כל הכבוד לך. פשוט כיף לשמוע. נלחמת כלביאה, ועובדה שזה עזר. מזדהה עם כל מילה…

  4. שאי את נס הגבורה
    הוא אכן מגיע לך מאמא שליוותה את בנה לקוי הלמידה עד לתואר הנכסף מהנדס אלקטרוניקה… כך היה עוד בהיות בני בגן חשתי (כמורה) שאין בני כיתר ילדי הגן , אינו זוכר מקומות בהם בילינו ומתקשה בזכירת אותיות , ביקשתי מהגננת לעכב את כניסתו לבית-הספר בכך שאני חשה שיש לו קשיים, אך נתקלתי בקירות אטומים… ביום שבני עלה לכתה א` גם אני ירדתי לא` – כמחנכת והייתי מקבילתה של המורה של בני…. במהלך המחצית הראשונה חרקתי שיניים והבנתי שבני לא יצליח ללמוד לקרוא ולהתקדם , כי מורתו לא זיהתה שיש לו בעיה – דרך אגב הוא ידע לאכוף את בעייתו בשעת מבחנים (העתיק) וכך אמרה המורה שאין לא שום בעיה,, לקחתי אותו לאיבחון ושן כמעט הגעתי לקריסה…. גיליתי כי בני דיסלקטי.. ראשית דבר , לאחר בכי ורחמים , היה להילחם על העלאת דימוי העצמי שלי ושלו , לקחתי מורה להוראה מתקנת (מבית-ספרי) ונרשמתי ללימודי תואר בתחום של לקויי למידה מהטוב שבטובים באוניברסיטת חיפה – פרופסור אורן לם… ישבתי במהלך כל הקורס כטבולה-ראסה , לא הבנתי מאומה, מאחר וקורס זה היה מיועד לאחים ואנשי רפואה ורוב הנלמד נזקקתי לטייפ מנהלים בו הקלטתי את הלמידה הקלתתי את המרצה…וכך סיימתי בהצטיינות…וקבלתי תעודה נוספת על התואר …"מאבחנת". בכתה ב` כבר הבנתי שעלי להצילו.. והעמדתי אולטימטום למנהלת שלי או שאני עוזבת את בית-הספר או שבני עובר להיות תלמיד בכיתתי, אחרי אין ספור נסיונות מצד המנהלת שלי לשבור אותי ולא לאפשר לי זאת היא התרצתה ובני עבר להיות תלמיד בכתתי – מה שעזר לו מאוד.. וכך עד סיום התואר בטכניון (היום חייל בצה"ל- עתודאי) הוא נעזר בקביים של סוללת מורים אבל הצליח בגדול כסטודנט וכחייל מצטיין….. ולכן אני חושבת שמגיע לך נס הגבורה על כל התמיכה וההתמדה כי רק אלו בליווי המון אהבה יצלחו כל קושי….

  5. הבטחתי לבכור שעל הגב אשא אותו
    במעלה "הר התלאות" אם יהיה צורך, אבל הוא את חוק לימודיו יסיים בהצלחה.

  6. עכשיו טוב1

    מקסים!!
    כל הכבוד לך,

  7. סיפור מרגש מאוד!!!
    כל הכבוד לך!

  8. גברת י הנכבדה
    אני "אוכל " את זה יום יום עם בני.

  9. ריגשת אותי כל כך
    להעריץ את העקשנות וההתמדה שלך. אמא יש רק אחת וילדיך בורכו, ב" האמא". מבלי להכירך אני בטוחה שילדיך מעריצים ואוהבים אותך בצורה בלתי רגילה.

  10. ד ו ר י ת ה

    כל הכבוד.
    אמא טוטאלית.

  11. ליידי סנו המקורית

    כל הכבוד לך יקירה
    בהחלט כל הכבוד אז סביר להניח שבנך הכיר את בן דודי

  12. אופל כחול

    ריגשת אותי מאד
    לא הכרתיך אז ופעם ראשונה שקוראת את הרשומה המרגשת הזו . . .

  13. עידיתוש והאוצרות

    הסיפור שלך רק נתן לי עוד כוח
    להמשיך להלחם במערכת המחורבנת זאת שגם אני בתור אמא פעם הייתי שם מורה, והיום עם ילדה בכיתה ד` כי הם לא יודעים איך להתמודד עם תאונה שעברה במוח ישר זרקו לי היום ריטלין, בלי לאבחן בלי כלום. גם לבן בכיתה א` רצו ריטלין והיטלתי וטו, היום הוא פורח כי טיפלתי במוטוריקה העדינה שלו שהיתה דפוקה וגרמה לו התקפי זעם. המערכת אין לה כוח לשונה, אין לה את האנושיות והאיכפיות.

  14. בנשימה עצורה !
    פשוט סיפור מהחיים לחיים..

  15. אני
    מורידה את הכובע על המסירות הדבקות והאמונה….אני צרכה ללמוד ממך,למרות שאני עושה הרבה למענו,לפעמים יש לי הרגשה שלא מספיק .

  16. את מדהימה..
    אבל מה חדש..

  17. (-:
    המלחמה שלא נגמרה…

  18. אני לא בטוחה שהילדים שלי מאושרים…
    יש להם היום מלאן טענות לאמא שלהם (-:

  19. נכון זה לא היה קל
    והיו הרבה פעמים שהרגתי שאוטוטו אני מרימה ידיים

  20. נכון… לחנוק את המורה!
    אני עד היום כועסת עליה.

  21. תודה (-:
    יש לי עדין שניים שצריכים לתמודד עם המערכת של ההשכלה הגבוהה

  22. תודה (-:

  23. לשמחתי…
    הילדים שלי יודעים וידעו תמיד מה הם שווים

  24. אמן… מקווה שכל אם לילד לקוי למידה
    תשא מזה כח ולא תרים ידיים מו מערכת אטומה

  25. כן… אמא יודעת לב ילדיה
    גם בלי דוקטוראט!

  26. אני שמחה שידעת לתת לידי שלך
    את מה שמגיע לו

  27. אני אמא וזהו
    הנה יש לנו כבר שני מהנדסי אלקטרוניקה שהם לקויי למידה

  28. תודה לך
    אני שמחה לשמוע שאולי, המודעות היום לבעיה באמת פותחת לפניהם דלתות להקלות והתחשבות

  29. תודה לך…

  30. זה מה שיש
    ועם זה צריך לנצח!

  31. תודה לך
    אשמח אם תשלח לי קישור לכשתכתוב את הרשומה

  32. הופ יקירה
    אני מניחה שדובינו כאלה

  33. היי מותק, התגעגעתי
    את כבר יודעת שאני אמא משוגעת!!!

  34. באמת???
    תכתבי לי במסר מי הוא בן דודך…

  35. תודה אופל…
    אלה חיי

  36. אם נסך בך הסיפור שלי כוחות
    אין יותר מאושרת ממני

  37. מיקושקה…
    תודה יקירה

  38. תמיד אנחנו חושבים שזה לא מספיק…
    אני בטוחה שאת עושה מעל ומעבר!

  39. גם את מדהימה! (-:

  40. יהיה טוב… אני בטוחה…
    לילה טוב יקרה..

  41. כן… יהיה

  42. הוי יקירתי
    מה אגיד לך?

  43. ממש כך…
    זה קשה, קשה משאול

  44. לא קלה היא, לא קלה דרכינו
    זו ממש עבודה סזיפית

  45. כמה בכיתי..
    לו רק מישהו היה נלחם עלי… ואיך בכלל יצא ממני משהו . כמה תודה על האומנות שבחיי..

  46. הילד הגדול שלך מזכיר לי את עצמי
    אני לא אובחנתי, הם קראו לזה בעיות סוציאליזציה. הם פשוט חשבו שאני מפגרת (שלא נדע ההורים שלי כמעט השתבצו)

  47. איזה סיוט מחבקת אותך
    כל הכבוד על ההתמדה

  48. וואייי איזה חיבוק ענק מגיע לך
    מדיסלקטית דיסקלקולית שעברה את השלב הזה ללא תמיכה

  49. חיבוק גדול
    ותודה ענקית על הרשומה הזו שהיא לי

  50. תמר תמר המקורית

    מחמם את הלב .

  51. שמחה בשמחתך
    ומצדיעה לך על מסירותך.

  52. איש מול ים

    לחנוק את המורה
    המערכת מורגלת דגם אחד של ילדים.

  53. הר הקסמים

    איך הצלחת??
    שלושה…

  54. אשרי ילדייך שיש להם אמא כמוך !!
    מורידה בפנייך את כובעי.

  55. כל הכבוד…..
    מזכיר לי את המסלול של הבן שלי..:)

  56. מערכת החינוך אלופה
    בלתת שמות בומבסטיים לבעיות שהם לא יודעים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s