הרהורים של ערב חג

 

כשהכול כמעט מאחורי, רק העוף עוד שוכב לו במרינאדה מחכה לשעת ערביים, יכולה להרשות לעצמי לתת מבט אל השנה החולפת ולהרהר קצת בזו המתחדשת.

 

מאיזה כיוון שלא אביט אל השנה החולפת, כמו זרקור ענק המאיר למולי, עומדת המלחמה האחרונה. מלחמת לבנון – 2. מלחמה ששברה משהו בתוכי, ואני לא מצליחה לאחות את השברים, לא מצליחה להתנער ממנה ולשוב לחיים רגילים. היא מלווה אותי כמעט יומיום, במיוחד היומיים הנוראים של סוף המלחמה, יומיים שבהם 33 מטובי הבנים היו לבשר תותחים, בגלל שיקולי יוהרה, התנשאות וכבוד של הדרג המדיני. שיקולים זרים הובילו חלק מההחלטות במלחמה זו, ולי קשה לחזור לסדר היום אחריהם. קשה לי עם אי לקיחת אחריות שמציג הדרג המדיני והצבאי. על אילו ערכים אני צריך לחנך ילדים במדינה הזו? איפה הדוגמא האישית?! וכמה אני שמחה שלפחות החיילים ידעו לתת דוגמא של אחריות, חברות, דוגמא אישית למופת. מזל שיש "עמך ישראל" לסמוך עליו, כי אם נצטרך לסמוך על הדרג הצבאי והמדיני מצבנו יהיה בכי רע.

 

לפני המלחמה, לפני הספירה, לפני המבול, הייתי בטיול לפולין, טיול ששנים חששתי לעשותו, שנים נמנעתי ממנו. הנה בזו השנה אזרתי אומץ ויצאתי למקום בו השטן הכרית את משפחתי הענפה, השאיר צלקות בביתי שלעולם לא התאחו. צלקות ששרטו גם בי שריטה שלעולם תלווה אותי. השנה סגרתי מעגל ולהפתעתי שום דבר לא קרה, השמים לא נפלו, רגשות של זעם או כאב מיוחד לא עלו בי. פולין, ארץ ירוקה השאירה אותי שוות נפש… לא אהבתי את הנפנוף בתיירות השואה, בתיירות המיועדת ליהודים, המנסה להרוויח על חשבוננו העולים לרגל למקומות הנוראיים האלה.

 

לקראת סיומה, נחתה עלי הבשורה הכי נוראה של השנה הזו של השנים אחרונות, האיש המלווה אותי בששת השנים האחרונות קיבל גזר דין של מוות. ואני, עומדת חסרת אונים מול הרפואה שאין לה פתרונות, שאין לה "הוקוס פוקוס" היודע לגרש כאלה מן "חלאות" שמהלכות בתוך הגוף ומשתלטות על כל חלקה טובה עד שלא נותר בו דבר. לא רוח הלחימה תעזור, לא הרצון, לא ההתנגדות לקבל את הדין… טפיל המשתלט על הכול. הפחד אוחז בי, ואני יודעת שכמה שלא אתכונן לבאות, ברגע האמת לא אהיה מוכנה. מנסה לעשות למענינו את הטוב שיש, להוציא את העידית. להודות על היכולת ועל ההזדמנות להיפרד. הזדמנות להיפרד באהבה, לעטוף אותנו באהבה, להנות מהרגע, מכל דקה שיש ולא לעשות תוכניות למחר. לחיות את הכאן והעכשו – עכשו. מנסה לעשות את זה בכל יכולתי, בכל כוחותיי, בכל מאודי. מנסה. יודעת כי אני עושה למענו ובשבילו את הכי טוב שאני יודעת ויכולה, ולשמחתי הוא מוקיר לי על כך. כן, גם הוא עושה ככל יכולתו ולא מוותר לעצמו בשבילו ובשבילי גם קצת. שואלת את עצמי מה יהיה מחר, ותשובה אין לי. יש אנשים שהכול ידוע אצלם, ברור ומובן מאליו, ככה הם חושבים בכל מקרה. אצלי אין מובן מאליו בחיים האלה, ולמדתי את זה בכל כך הרבה צורות, לעזאזל, למה אני צריכה שעור חוזר?! נשבעת שלא נכשלתי במבחן הקודם! כנראה מישהו רוצה שאשפר את ביצועים שלי, שאחצה את גבול היכולת שלי… אני יודעת שאני עומדת בכל מבחן, אי אפשר היה לוותר לי פעם אחת?!

 

ומה יהיה בשנה הנכנסת הערב?

הרבה אני לא יודעת, אבל ברור לי שאצטרך להתמודד עם כאב ענק, כאב שטורף אותך, שמכריע כל נים בגוף, ובו זמנית אני יודעת שאצטרך לזקוף הראש  והגו ולהמשיך הלאה, עם זיכרונות מתוקים שיפיחו בי כוחות, שיתנו לי יד ויטיילו איתי בתוך החיים. אני יודעת שאמשיך את חיי עם אהבה גדולה שתלווה אותי כל יום ולכל מקום. שנה שבה יצמחו בי כוחות חדשים.

 

שנה טובה.

 

מודעות פרסומת

7 תגובות ל-“הרהורים של ערב חג

  1. מחבקת אותך,בברכת שנה טובה יותר

  2. מתבוננת לעומק

    P

  3. מתבוננת לעומק

    קראתי…בדבקות כל מילה
    שנה טובה

  4. אני מאמינה…
    …שהתשובות כבר נמצאות אצלך….

  5. תודה יקירה
    בזכות חברות כמוך,

  6. תודה לך מתבוננת על שהתבוננת לעומק
    שנה טובה שתהיה לך

  7. כן, לצערי ולשמחתי…
    לומדים לחיות כל פעם מחדש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s