קטגוריה: חובק עולם

מנזר שנות 2000

מודעות פרסומת

חג שמח

שנה טובה

 

והילדים האלה הם אנחנו!

 מעט שמעט שאני יכולה לעשות למען ביטול גזרת גירוש 400 ילדי העובדים הזרים, הוא להביא את מכתבו של יהודה אטלס לראש הממשלה, שקיבלתי הבוקר במייל.  

מי יתן ולא נהיה ערלי לב הפעם! 

אחת מבנות המזל שלא תגורש...

 – – – – – –  

מכתב גלוי לראש הממשלה 

  

אדוני ראש הממשלה. 

המועד הולך וקרב. בעוד שבועות ספורים, אולי פחות, יתקבצו צוותי עיתונות וטלוויזיה מכל העולם, כדי לצלם, לתעד ולהראות לקהלים רחבים על פני הגלובוס איך מגרשת ישראל ילדים שנולדו בה, עם בני משפחותיהם, רק מפני שחסרו להם שנה, שנתיים או כמה חודשים ל"קריטריונים" שעליהם החליטה ממשלתך. הגליית הילדים הללו – וזוהי ללא ספק הגליה! –  תיראה בכל העולם ותחרת בזיכרון הקולקטיבי כאכזריות, כחוסר הומאניות וכערלוּת-לב של עם ושל ממשלה שלא למדו דבר מההיסטוריה הלאומית שלהם. אנשים מכל גווני העור, חלקם מלוכסני עיניים, חלקם מקורזלי שיער, חלקם נוצרים, חלקם מוסלמים, כולם בני-אדם, יחבקו את ילדיהם הבוכים ויידחפו, אולי במגלבי יחידת 'עוז' המהוללת, אל בטן המטוסים. חלקם אולי ייקחו, בלית ברירה, את אלף הדולר שיושטו להם כפיצוי-פיתוי על "הסכמתם" לעזוב את המקום שילדיהם רואים בו מולדת.  

אריך קסטנר כתב, באחד מספריו, שדמעות של ילדים אינן קטנות יותר מדמעות של מבוגרים. דמעות של מבוגרים ניתן לפעמים לשכוח. דמעות של ילדים אינן נשכחות ואינן נסלחות לעולם. הן חורכות את הנפש, ומי שגרם לדמעות האלה ייזכר כאיש רע ואכזר, כמי שאינו מרחם על ילדי הגן. ואתה תהיה האיש. כראש-ממשלה, האחריות תחול עליך. 

אכן, אחרי "עופרת יצוקה", ה"משט" וכל שאר האירועים והנסיבות שהוציאו לנו 'מוניטין' בעולם, יהיו אלה יחסי ציבור לתפארת מדינת ישראל.  

אבל, אני לא רוצה לדבר על יחסי ציבור אלא על יחסי אנוש. על בני-אדם. הורי הילדים הללו לא הסתננו לארץ, או הגיעו אליה דרך חברות כוח האדם, כדי לבזוז את אוצרותיה וכדי לחיות בה חיי תענוגות. הם הגיעו לכאן מחמת המציק, כדי להתפרנס. ולהתפרנס בצניעות. שאל את עוזריך, עם המשכורות של רבבות שקלים לחודש, כמה מקבל שוטף כלים במסעדה, מנקה בתים או מטפל בחולה סיעודי. הם בהחלט לא מצצו את טוב הארץ. הם לא כרו פה יהלומים ולא שאבו נפט. הם לא עשו פה "טיול", כמו שהתבטא שר-הפנים שלך. הם עבדו ושירתו אותנו בנאמנות ובזול, באפס מחיר, ועל כך מגיעה לכולם תודה מכולנו, לא גירוש. הם ניקו את בתי השימוש שלנו, פינו את האשפה, בנו בניינים, טאטאו את הרחובות, סעדו את הורינו הקשישים וטיפלו בחולים כרוניים, שאנחנו השתמטנו מלטפל בהם. הם עשו כאן את כל העבודות השחורות, המלוכלכות, הקשות, שאנחנו, המפונקים, לא רצינו לזהם בהן את ידינו. 

תוך כדי כך הם גם חיו. הם הצטופפו במשכנות-עוני. הם התפללו לאלוהיהם. הם שלחו כסף למשפחותיהם. חלקם מצאו בני זוג, חלקם אהבו, חלקם הולידו ילדים. אין חוק ואין מגבלה בעולם שימנעו בעד אנשים מלאהוב ומלהביא לעולם את פרי אהבתם.  

אני רוצה להציע לך לעזוב את עיסוקיך לכמה שעות ולסור לביקור בבית-ספר ביאליק-רוגוזין בתל-אביב. תראה בו את הילדים הללו ולא תאמין למראה עיניך. אם נותרו בארץ כמה פיסות של ארץ ישראל היפה, זו אחת המרגשות והנפלאות שבהן. בבית-ספר זה לומדים כשמונה-מאות ילדים, רובם בנים ובנות למהגרי-עבודה ולפליטים שבאו מכחמישים ארצות, מגן חובה ועד סוף י"ב. צוות מדהים ומסור של מורים ואנשי סגל הפך את בית הספר לפינה של גן-עדן עבורם. הצוות עומד לרשותם ולרשות הוריהם 24 שעות ביממה. הם מקבלים במקום שלוש ארוחות מדי יום. הם לומדים. הם שרים שירי מולדת ושירים של חגי ישראל. בפורים הם יוצאים למצעד עדלאידע צבעוני בסביבה. עומדת לרשותם ספריה עברית מדהימה, שכמוה לא תמצא בשום בית-ספר אחר, והם קוראים! הם מדברים ושרים ורוקדים בעברית. הם כותבים שירים בעברית. תלמידי י"ב לומדים לבגרות, ושיעור ההצלחה שלהם בבחינות הבגרות מגיע לשבעים אחוז! הם רוצים להתגייס לצה"ל, ודווקא ליחידות הקרביות. לגמרי לא במקרה, כפי שצוין בכתבה אודותיהם בטלוויזיה, ניצב בית הספר בצומת הרחובות 'העלייה' ו'מולדת'. 

בבית-הספר פועל ועד-פעולה של מתנדבים, בראשות הגב' רינה זמיר. מעטפת של יותר ממאה מתנדבים סוככת על הילדים ועל הוריהם ומסייעת להם, בלימודים, באמצעים, בהגנה, בחיזוקים. המתנדבים באים מקשת רחבה של עיסוקים וגופים: מהתעשייה, מההיי-טק, מהאקדמיה, מהמשפט, מארגונים שונים כמו האגודה לזכויות האזרח, ממוסדות חינוך כמו סמינר הקיבוצים, מהמוקד לסיוע לאזרחים זרים, מ'רופאים לזכויות האדם' ואחרים.  בין המתנדבים אנשים שהרימו למדינה תרומה מכרעת בתחומים שונים.  

כל אדם שמבקר בבית ספר זה הופך מייד לאוהבו, לאוהב תלמידיו ומוריו, לאחד ממתנדביו. זוהי אהבת הטוב, אהבת הנתינה, אהבת האדם באשר הוא אדם. הצבעוניות ומגוון הקלסתרים, מקלעות השיער וגוני העור מצטרפים לחגיגה ססגונית אוניברסלית נפלאה, חגיגה של משפחת האדם, שמדגימה כי כולנו, בעצם, על כל השוני שבינינו, יכולים לחיות יחד בשלום ובאחווה. ביקרתי בבית-הספר כבר פעמים רבות וכל פעם הרגשתי מחדש שכל אחד מתלמידיו יכול להיות – ואכן הינו – 'והילד הזה הוא אני'. 

אחרי החלטת ממשלתך מאויָמים כמאה מתלמידי בית-הספר בגירוש, בנוסף לכשלוש מאות אחרים, במקומות אחרים. ארבע מאות משפחות חיות בחרדה של אי-ודאות, של קרע, של ניתוק, של הגליה. אלה הורים ששפכו כאן את זיעתם כדי לשרת אותנו, וילדים שחשים כי הארץ הזאת היא מולדתם והשפה העברית היא שפתם. ילדים שמכירים ואוהבים את הכלניות ואת חצבי-הסתיו שלנו, ילדים שאוהבים פלאפל וחומוס וטחינה, ילדים שמשחקים במחניים ובתופסת, ילדים ששרים 'הבה נגילה' ו'לא שרתי לך ארצי'. 

שמונה מאות ילדים, שיעמדו בקריטריונים, יישארו. ארבע מאות, שלא יעמדו, ייקרעו מכאן באכזריות. איך תסביר לילד קטן למה חברו נשאר כאן והוא מגורש? איך תעמוד בפני דמעותיו? מה כבר תפסיד מדינת ישראל אם תתגבר על רפלקס הגירוש העיקש שתקף אותה ותתיר לכל הילדים הללו ולמשפחותיהם להישאר כאן? הרי לכולנו ברור, ששום סכנה דמוגרפית לא נשקפת מהם למדינת ישראל. הסכנה הדמוגרפית האמיתית היא התגברות הרוע, הניכור והאכזריות בינינו והאדישות לגורל הזולת.  

נוכח נהיית המהגרים לארץ והגבולות הפרוצים יש לגבש, כמובן, כללים ותקנות וחוקים. אבל, אלה יכוונו כלפי העתיד. הילדים שכבר איתנו כאן, הצאן שלא חטאו, את אלה אנחנו חייבים להשאיר בארץ! אסירוּת התודה של כל הילדים והמשפחות שיישארו איתנו רק תיטיב עם מדינת ישראל. כמו שבן-גוריון התגעגע לרמכ"ל תימני, כך יבוא יום ומקרב הילדים שיישארו כאן יקום לנו אולי ראש ממשלה.  

כרישי כוח האדם, זאת ודאי ידוע גם לך, כבר התעשרו דיים מיבוא מהגרי העבודה. האינטרס היחיד שלהם הוא תחלופה, כדי שייַבאו עוד עובדים וירוויחו עוד. קצץ במכסות הבאים החדשים והענק לאלה שכבר כאן מעמד חוקי. גם לאלה, שעל-פי הקריטריונים הם 'שוהים בלתי חוקיים'. הם לא הסתננו לכאן מרוב טובה אלא ממצוקה. הם לא אנשים זדוניים. הם בסך-הכול אנשים שניסו – ומנסים – לשרוד בעולם קשה ואכזרי. גם אם עברו על החוק, הילדים שלהם לא פשעו. לא נאה, לא אנושי, לא מתקבל על הדעת, שדווקא בני העם היהודי, עם של מהגרים, יקיאו אותם מקרבם באופן כל-כך אכזרי. יהודי לא מגרש ילדים! 

הקולות הגוברים והמתרבים של מאות ואלפי אנשי מצפון, מכל שדרות הציבור, קוראים לך ולממשלתך לגלות אנושיות וחמלה ולהשאיר את כל הילדים האלה כאן. כל האנשים הללו לא יסלחו לך ולממשלתך אם תגרש את הילדים. גם העולם לא יסלח. גם אתה לא תסלח לעצמך. 

בבקשה, השאר את כל הילדים כאן!       

 שלך, 

יהודה אטלס  

תל-אביב, 13.8.10    

  

   

* 

אני קוראת לכל בלוגר באשר הוא, להעתיק את המכתב הזה ולפרסם בבלוג שלו. 

  

  

  

נס לא קרה להם

כהרגלי בקודש, אני מתיישבת לי בערבי החורף האלה מול הטלויזיה מכורבלת בשמיכה, חם ונעים לי.  כשצפיתי שלשום בשטפונות בדרום וראיתי את פעולות החילוץ חשבתי לעצמי, איך כל שנה מחדש, היופי הפראי של הטבע גובה לו קורבנות.

From תל קטרה – פריחה

כשצילצל הטלפון והשם של הבת שלי הופיע על המסך הסלולארי, ממש בסמוך לתמונות שעל מסך הטלויזיה, הדבר האחרון שציפיתי לו היה לשמוע שאני מכירה את האיש הנעדר. תחושה שכל האברים בגוף מתכנסים לאגד במרכז הגוף וכמו נופלים לתהום, היכתה בי.

From תל קטרה – פריחה

תחושה מעוננת של מלנכלויות כבדה מלווה אותי ביומיים האחרונים. אנחנו תמיד מרגישים נורא מול אסונות, אך כשהשמות הופכים למוכרים זה כמו חותך בבשר החי. אני חושבת לעצמי על איך כל הפרופורציות משתנות לפתע… הצורך "להתמסכן", הקיטורים היומיומיים, המחלות, הן אפסיות מול המוות. פורופורציות, כן פרופורציות.

*

כדי לא לתת למלנכוליה למשול בכיפה, אספתי את עצמי ויצאתי לתל קטרה ממש פה ליד הבית…

From תל קטרה – פריחה

קיוותי לפגוש פריחה, אך האשלים השרופים רק חידדו את תחושת האובדן שלי בתוך עצמי.

From תל קטרה – פריחה

ירוק הקיף אותי מכל עבר [מבט אל שפלת יהודה]

From תל קטרה – פריחה

ירוק מרגיע

From תל קטרה – פריחה

פה ושם האירה אלי חרצית כמו שמש מחממת. הייתי כבר בדרך חזרה כשעיני קלטה במדרון

From תל קטרה – פריחה

נקודת צבע אדומה

From תל קטרה – פריחה

כלניות קטנטנות

From תל קטרה – פריחה

ממש בגובה הירק, מנקדות בצבען העז את המדרון

From תל קטרה – פריחה

צעד אחד בלתי זהיר ואני כמעט עולה על איריס

From תל קטרה – פריחה

צהוב עז – איזו הפתעה. חשבתי שהאיריס הארצישראלי לבן, כמו שראיתי אצל עננת

From תל קטרה – פריחה

בקרבת האוטו פגשתי גם בלבנות 

From תל קטרה – פריחה

 העטורות קוים כחלחלים יפיפיים.

כששבתי הביתה העגמומיות עטתה קלילוּת מרופדת בידיעה שמלווה אותי עוד מימי הדובי. הכל תלוי בי ובנקודת המבט שאני מאמצת לעצמי, בזכותם החיים שלי יפים על אף הכאב הנוגע בי יום יום.

שנה טובה

.

From החולה

"ויש אדם אוהב אדם אחר

באהבה צומחת בלילות

אשר לא תִּפָּגֵם לא תחסר

גם בעבור ימים אחר לילות"

.

"יש לב נמשך אל לב קָרֵב

באהבה של רוח וּלְבוּשָה של גוף

בה כל אשר אבד מכבר מלב

דומה נמצא לפתע בָּאהוב"

                            / נתן זך

From החולה

"כשהלכת ממני הלכו ממך

פניך בחפזון סוער של פרידה…

.

…ובבוקר לא הצלחתי להסיר אותן

מזכרוני לקלף אותן מעל פני

                             / אשר רייך

From החולה

.

תאהבו הרבה השנה


יהודית

צלמות משחררות

 אזהרה: את הרשומה מלוות תמונות קשות לצפיה

1945 – הדי המפלה של היטלר נשמעים בכל חלקי יבשת אירופה, הנורא מכל כבר גלוי לכל, אך איש עדין לא מבין או יודע עד כמה זה נורא. התיעוד הצילומי, במיוחד של שחרור המחנות מהווה נקודת מפנה בין התופת לבין זיכורנה.

כוחות הברית שולחים צוותי צילום אמריקאים ואנגליים לתעד את שיחרור מחנות ההשמדה – צילומים שהפכו מיד עם צילומם ל – איקונות של הרשע. בין הצוותים שרובם היו גברים בולטות שתי צלמות:  מרגרט בורק -וייט (Margaret Bourke-White) ולי מילר (Lee Miller) שההסתכלות שלהן על העולם היתה יחודית ושונה.

מרגרט בורק -וייט (1904-1971)

גדלה לאב יהודי ולאם אירית, הכרותה עם הצילום באה לה מאביה שעסק גם הוא בצילום. היתה שמאלנית בדעותיה בעלת מודעית חברתית ברורה, שאותה פיתחה במיוחד בשנים בהן היתה נשואה לסופר האמריקאי קולדוואל (Ereskin Kaldwell), איתו הסתובבה ברחבי דרום ארה"ב בשנות השפל ותיעדה במצלמתה את המראות.

בורק-וייט מודדת אור ליד עגלה עמוסת גופות

היתה אישה צלמת פורצת דרך. הראשונה שתיעדה את תעשיית הברזל העוצמתית בארה"ב. הדבר פתח לה את דלתות ביה"מ לאחר המהפכה,  והיא היתה לצלמת המערבית הראשונה והיחידה שהותרה כניסתה למדינה. הצטרפה למגזין "לייף" מיד עם היווסדו וצילום שלה מעטר את עמוד השער של הגליון הראשון בשנת 1937. היתה במוסקווה כשהצבא של היטלר פולש אליה בשנת 1941. התמונות שלה המתנוססות מעל דפי הלייף, הן הראשונות המביאות את המראות משם. היתה האישה הראשונה שהוכרה ככתבת המלחמה של צבא ארה"ב, וחצתה את הגבול הגרמני עם הכוחות של פאטון.  הצטרפה לחיל האויר היתה צלמת החיל. היתה לאחת מהצלמים הראשונים שנכנסה למחנות המוות.

התמונת שלה היו כל כך משכנעות עד כי ה"לייף, שנמנע עד אז מלפרסם תמונות עם ההיבטים הבלתי אנושיים של המלחמה, החליט לשבור את המסורת והתמונה הזו "החיים המתים של בוכנוואלד" הפכה לקלאסיקה, אחד מעשרת צילומי העיתונות שהפכו לאייקונים של המלחמה הנוראה הזו.

 Margaret Bourke-White ©

 Margaret Bourke-White © מתוך אלבום בוכנוואלד – לייף 

לבורק-וייט לא היה קל להסתובב במחנות ולצלם, היא סיפרה שמצלמה הוותה עבורה את המחסום שבינה לבין המראות הנוראים בהן חזתה במחנות המוות.

   

 Margaret Bourke-White © הריסות נירנברג

הצילום שלה נקי וברור, מביאה את המראות כהוויתם. הצילומים שלה מאופיינים באמפטיה וברגישות חברתית.

לי מילר (1907-1977)

לי מילר היא שילוב לא שיגרתי של כמה מערכות חיים שונות. היא נולדה בניו יורק בגיל שבע עברה התעללות מינית דבר שהטביע חותמו של המיניות המודגשת שלה. ליופי הבולט שלה היתה השפעה על דרכה כדוגמנית אופנה. נחשבה למוזה של הסוריאליסטים מאן ריי ופיקאסו. היתה המאהבת של מאן ריי ומפיעה ברבות מיצירותיו, פיתחה יחד איתו את טכניקת ה"סולריזציה" בצילום. מילר לא בסתפקה ב"להצטלם" בלבד והפכה בעצמה לצלמת מפורסמת.

בשנות המלחמה היא כיסתה מטעם עיתון ה"ווג" את הבליץ בלונדון. 

 Lee Miller©

נשים עם מסכות אש, צילום סוריאליסטי, מעביר משהו שהוא מעבר לתיעוד.

מילר תעדה את הפלישה לנורמנדי, את שחרור פאריס ולבסוף את שחרור מחנות המוות בגרמניה.

לי מילר עם חיילים אמריקאים בפלישה לנורמנדי – צילום דויד שרמן

 Lee Miller© מבטים אל הבלתי יאמן

מילר הקפידה להדגיש ש"לפעמים היתה לה "בטן קרה" מול המראות הנוראיים, אפילו יותר מכל  גבר"

הצילום של מילר קשור עמוקות עם עברה הסוריאליסטי, שלא התכוון לשעשע את הצופה אלא לזעזע אותו. יש בצילום שלה משהו מאוד מורבידי. המוות דוחה ומושך אותה בו זמנית.

 

 Lee Miller© קצין אס אס בתעלה

אין ספק כי הצילום המפורסם ביותר שלה הוא הצילום: באמבטיה של היטלר שצולם על ידי דויד שרמן.

לי מילר מגיעה לדירתו של היטלר במינכן ומצטלמת באמבטיה שלו. התמונה מתוכננת לפרטי פרטים, מהתמונה של  היטלר בפינת האמבטיה, הפסל הנשי [ונוס?]על הארונית, המדים המונחים על הכסא ליד ועד לנעלים שאפר וריח הקורבנות עדין דבק בהם…  זו תמונה שבאה לזעזע את הצופה. הִטהרות מרוּח וריח המוות, היכן? בתוך האמבטיה של הרֵשע בהתגלמותו [טומאה] – היטלר.  יש בצילום הזה משהו מאוד נרקיסיסטי, המיניות נוכחות בצילום, היא חוזרת פה אל עברה כדוגמנית העומדת מול המצלמה ולא מאחוריה.

באחת הפעמים מגיעות שתיהן לזירת צילום בלייפציג יחדיו – חדר בו נמצאים מתים קצין/פקיד (ראש עיריית לייפציג?) נאצי עם אשתו ובתו, שהתאבדו עם פלישת כוחות הברית לעיר .

כל אחת מהן מצלמת את המקום מנקודת מבטה הייחודית

 Lee Miller©

Cבורק – וייט מצלמת את כל החדר, מבט על [אותו סיגלה לעצמה בהיותה צלמת חיל האויר]. הדמויות, הרהיטים, שולחן העבודה ופרטיו, השעון שעל הקיר, כל דבר חשוב. הסתכלות סוציולוגית מאקרו.

 Lee Miller©

לי מילר מתקרבת לבחורה עד למרחק אפס כמעט, סוג של מציצנות. משיכה אסטטית,  אינטימית, פסיכולוגית למוות. היא מתמקדת במיקרו.

* * *

בורק-וייט  אמריקאית במובהק, שהמודעות החברתית שלה היא המניעה אותה – המשיכה בצלום חברתי.  לאחר המלחמה, היא נוסעת לתעד את האפרטהייד בדרום אפריקה ומאוחר יותר מצטרפת למהטמה גנדי בהודו.

לי מילר היא אינטימיסטית, רגישה, חושנית, רואה באמנות דרך להעביר מסר. לאחר המלחמה שקעה מילר בדכאונות, התמכרה לאלכהול, נפטרה מסרטן בגיל 70. מילר לא הצליחה מעולם לשחרר את ריח דאכאו מנחיריה. 

בוקר-וייט ומילר, שתיהן צלמות שהזהות הנשית שלהן השפיעה על האופן שבו תיעדו את המלחמה. הצלומים שלהן הראו לעולם באופן ישיר את מימדי הרשע, ובכך קבעו את הסטאנדרט הגבוע ביותר שהיה עד אז לתאור הזוועות – סטאנדרט שיקבע את אופי תיעוד האסונות בעתיד. ממבט על צילום עיתונאִי ישראלי של אסונות במדינה שלנו כיום, אפשר לומר בוודאות ש"התלמיד עולה על מורו" ולא לטובה לצערי.

*

ממליצה ללחוץ על הקישורים הפותחים עוד אפיקי אינפורמציה על שתי הצלמות המחוננות אלה.

* *

הרשומה מבוססת על הרצאתה של איילה ונגרוביץ פלר בכנס "נשים ושואה", בית ברל, אוקטובר 2009

מנוי כבר עשיתם?

לא לשכוח לאשר מנוי במייל שלכם!