קטגוריה: הגיגים

אני ויום הכיפורים

אני לא צמה.
גם כל חשבון הנפש ובקשת הסליחה לא מדבר אלי.
אני מבקשת סליחה כשאני חושבת שפגעתי במישהו  ואני לא מחכה עד יום כיפור בשביל זה…
יש כאלה שפגעתי בהם כי הגיע להם ואני שלימה עם זה לחלוטין ולא חושבת שאני צריכה לבקש סליחה מהם!
יש כאלה שפגעו בי ולא בא לי לסלוח להם, לא מגיע להם.

החיים שלי מונעים על יָדִי ולא על ידי איזה אלוהים שיקבע לי מתי הזמן לבקש ממישהו סליחה ומחילה או מתי למחול לאחרים.
והכי אני חושבת, ואת זה אתם כבר יודעים, שאלוהים, אם בכלל יש דבר כזה, צריך לבקש מחילה ממני על איך שהעולם שלו נראה בימים אלה…!

*

שווה קריאה – רוביק רוזנטל על יום הכיפורים

מודעות פרסומת

קרקס יום הכיפורים

 

ככל שעוברות השנים, אני נעשית פחות ופחות סובלנית כלפי היום הזה.

.

שקט עכשו, שקט מאד

בבית הורי, השקט הִצְטַוֵּחַ

אמא, שבה לצום בשנות חייה האחרונות

אבא, חָרַק  בשתיקתו את המילים שהנחיל לי

את מצוות הצום קיימתי באושוויץ

שם, הותרתי את אלוהים

שעלה בעשן עם כל האחרים

אני, מַחֲרָה אחריו בנאמנות

ולא צמה

.

. 

ככל שעוברות השנים, אני נעשית פחות ופחות סובלנית כלפי היום הזה.

. 

בקבוצות הם הולכים לבית הכנסת

טליתותיהם על כתפיים

נשותיהם לצידם

והילדים בעקבותם

משחקים את חרדת הקודש.

רק יום אחד לפני 

הם עדין ירו  מילים

עלבו

שיקרו במצח נחושה

תיכמנו את כל מי ומה שרק אפשר

חיזרו ללא לאות אחרי אישה אחרת

.

ועכשו

עטויים פני צדיקים

אל עבר הבמה בתפילת "כל נדרי"

ובוידוי

"אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי…"

.

 .

לכשיכלה היום ותימלא ביטנם

ישובו לעטות את מחלצות

הסאוב.

.

ככל שעוברות השנים, אני נעשית פחות ופחות סובלנית כלפי היום הזה.

.

מחשבות…

 
חמלה זה שם המשחק
מרגישה שזה הבסיס של כל מה שמוביל אותי
גם שהשכל שולט,
מבין שכך צריך לעשות
קיים אצלי בלם פנימי – הלב
הוא אומר לי תמיד, אבל תמיד, משהו בוואריאציה הזאת:
"או קיי,
אז צריך לעשות כך וכך וכך כדי להשיג את המטרות,
מה זה יעשה לצד שכנגד?
מה המחיר?"

ואני עוצרת,
ואני שוב חושבת,
ואני נורא משתדלת,
ואני מצליחה אפילו,

לעיתים, "יותר מידי"
לעשות את הדברים בפגיעה מינימאלית בזולת.

הרבה שנים לא הבנתי את זה
לא הבנתי שזה כך
הרבה שנים
שילמתי על זה מחיר מאוד כבד
שילמתי על זה במחיר פגיעה בעצמי.

היום, אני מקווה, למדתי
לאזן בין הצרכים את הזולת
לצרכים שלי.

1.8.02

מסע…

בחורף 2001 הייתי בעיצומו של  המסע אל תוך עצמי.

הוא החל באביב 2000,

עם שמחה עצומה המהולה בהמון חששות.

חורף 2001,

אבד לי אחד המלווים החשובים במסע – אבא

מתוך העצב וסחרחורת הכאב נובטים  בהפתעה מלווים חדשים.

אני מיטלטלת ממקום למקום ונוחתת בתוך הבלתי צפוי

כל פעם מחדש.

חוויה רודפת חויה

מעצבת בתוכי משהו אחר

ממלא,

שלל צבעים של תובנות

פָּלֶטָה שלימה של צבעים

ההופכים לאיטם לציור מרהיב על בד פנימי אין סופי.

 

לעיתים עוצרת  באחד המקומות לימים, שבועות או חודשים

פעמים אחרות, רצה מאתר לאתר ולעוד אחד בדרך.

מתבוננת לאחור מידי פעם,

מנסה לזהות אותי, החוששת, בתחילת הדרך,

תמונתי עודנה  תלויה בקו הזינוק,

דהויה, מעורפלת, בלתי ניתנת לזיהוי

שואלת, איפה התחבאתי כל השנים

תשובה אין.

 

הציור שלי עדין לא תם,

המסע גם הוא בעיצומו

 

 

סוף ספטמבר,

סתו 2005