קטגוריה: דור שני

וביום הזה אֶדֹּם

תצלומו הראשון של היטלר / ויסלבה שימבורסקה
תרגום: רפי וייכרט

ומיהו התינוקון הזה שבמתניה?
זהו אדולפיק הקטן, בנה של משפחת היטלר!
אולי יהיה דוקטור למשפטים כשיגדל?
או טנור באופרה של וינה?
של מי היד הקטנטנה הזאת, של מי האוזן, העין, האף הזעירים?
של מי הבטן הקטנטנה המלאה חלב, עדין לא ידוע:
של דפס, רופא, סוחר, כומר?
לאן יגיעו הרגלים הקטנטנות, המצחיקות הללו, לאן?
לגנון, לבית הספר, למשרד, לחתונה
אולי עם בתו של ראש העיר?

עולל, מלאכון, פתיתון, קרן אור,
כשבא לעולם אשתקד,
לא חסרו אותות בשמים ובארץ:
שמש אביבית, צמחי גרניום בחלונות,
בחצר מוזיקה של תיבת נגינה,
ניבוי מוצלח בעטיפת ניר ורודה,
ממש לפני הלידה חלומה הנבואי של האם:
לראות בחלום יונה – בשורה משמחת,
ללכוד אותה – יגיע אורח מיוחל זה מכבר.
טוק טוק, מי שם, זה ליבו של אדולפיק פועם.

מוצץ, חיתול, סינרון, רעשן,
הבחורון בריא, תודה לאל,
דומה להוריו, לחתלתול שבסל,
לילדים מכל האלבומים המשפחתיים האחרים.
נו, הרי לא נתחיל לבכות עכשיו,
אדון צלם יעשה קליק מתחת לשרוול השחור.

פוטו – קלינגר, גרבנשטרסה בראונאו,
ובראונאו היא עירה קטנה אך מכובדת,
חברות סולידיות, שכנים טובים וישרים,
ניחוח עוגת שמרים וסבון אפרורי.
יבבת הכלבים ופעמי הגורל אינם נשמעים.
המורה להיסטוריה מרופף את צווארונו
ומפהק מעל למחברות.

 

השיר מופיע בספרה "שלהי המאה", הוצאת קשב לשירה

צלמות משחררות

 אזהרה: את הרשומה מלוות תמונות קשות לצפיה

1945 – הדי המפלה של היטלר נשמעים בכל חלקי יבשת אירופה, הנורא מכל כבר גלוי לכל, אך איש עדין לא מבין או יודע עד כמה זה נורא. התיעוד הצילומי, במיוחד של שחרור המחנות מהווה נקודת מפנה בין התופת לבין זיכורנה.

כוחות הברית שולחים צוותי צילום אמריקאים ואנגליים לתעד את שיחרור מחנות ההשמדה – צילומים שהפכו מיד עם צילומם ל – איקונות של הרשע. בין הצוותים שרובם היו גברים בולטות שתי צלמות:  מרגרט בורק -וייט (Margaret Bourke-White) ולי מילר (Lee Miller) שההסתכלות שלהן על העולם היתה יחודית ושונה.

מרגרט בורק -וייט (1904-1971)

גדלה לאב יהודי ולאם אירית, הכרותה עם הצילום באה לה מאביה שעסק גם הוא בצילום. היתה שמאלנית בדעותיה בעלת מודעית חברתית ברורה, שאותה פיתחה במיוחד בשנים בהן היתה נשואה לסופר האמריקאי קולדוואל (Ereskin Kaldwell), איתו הסתובבה ברחבי דרום ארה"ב בשנות השפל ותיעדה במצלמתה את המראות.

בורק-וייט מודדת אור ליד עגלה עמוסת גופות

היתה אישה צלמת פורצת דרך. הראשונה שתיעדה את תעשיית הברזל העוצמתית בארה"ב. הדבר פתח לה את דלתות ביה"מ לאחר המהפכה,  והיא היתה לצלמת המערבית הראשונה והיחידה שהותרה כניסתה למדינה. הצטרפה למגזין "לייף" מיד עם היווסדו וצילום שלה מעטר את עמוד השער של הגליון הראשון בשנת 1937. היתה במוסקווה כשהצבא של היטלר פולש אליה בשנת 1941. התמונות שלה המתנוססות מעל דפי הלייף, הן הראשונות המביאות את המראות משם. היתה האישה הראשונה שהוכרה ככתבת המלחמה של צבא ארה"ב, וחצתה את הגבול הגרמני עם הכוחות של פאטון.  הצטרפה לחיל האויר היתה צלמת החיל. היתה לאחת מהצלמים הראשונים שנכנסה למחנות המוות.

התמונת שלה היו כל כך משכנעות עד כי ה"לייף, שנמנע עד אז מלפרסם תמונות עם ההיבטים הבלתי אנושיים של המלחמה, החליט לשבור את המסורת והתמונה הזו "החיים המתים של בוכנוואלד" הפכה לקלאסיקה, אחד מעשרת צילומי העיתונות שהפכו לאייקונים של המלחמה הנוראה הזו.

 Margaret Bourke-White ©

 Margaret Bourke-White © מתוך אלבום בוכנוואלד – לייף 

לבורק-וייט לא היה קל להסתובב במחנות ולצלם, היא סיפרה שמצלמה הוותה עבורה את המחסום שבינה לבין המראות הנוראים בהן חזתה במחנות המוות.

   

 Margaret Bourke-White © הריסות נירנברג

הצילום שלה נקי וברור, מביאה את המראות כהוויתם. הצילומים שלה מאופיינים באמפטיה וברגישות חברתית.

לי מילר (1907-1977)

לי מילר היא שילוב לא שיגרתי של כמה מערכות חיים שונות. היא נולדה בניו יורק בגיל שבע עברה התעללות מינית דבר שהטביע חותמו של המיניות המודגשת שלה. ליופי הבולט שלה היתה השפעה על דרכה כדוגמנית אופנה. נחשבה למוזה של הסוריאליסטים מאן ריי ופיקאסו. היתה המאהבת של מאן ריי ומפיעה ברבות מיצירותיו, פיתחה יחד איתו את טכניקת ה"סולריזציה" בצילום. מילר לא בסתפקה ב"להצטלם" בלבד והפכה בעצמה לצלמת מפורסמת.

בשנות המלחמה היא כיסתה מטעם עיתון ה"ווג" את הבליץ בלונדון. 

 Lee Miller©

נשים עם מסכות אש, צילום סוריאליסטי, מעביר משהו שהוא מעבר לתיעוד.

מילר תעדה את הפלישה לנורמנדי, את שחרור פאריס ולבסוף את שחרור מחנות המוות בגרמניה.

לי מילר עם חיילים אמריקאים בפלישה לנורמנדי – צילום דויד שרמן

 Lee Miller© מבטים אל הבלתי יאמן

מילר הקפידה להדגיש ש"לפעמים היתה לה "בטן קרה" מול המראות הנוראיים, אפילו יותר מכל  גבר"

הצילום של מילר קשור עמוקות עם עברה הסוריאליסטי, שלא התכוון לשעשע את הצופה אלא לזעזע אותו. יש בצילום שלה משהו מאוד מורבידי. המוות דוחה ומושך אותה בו זמנית.

 

 Lee Miller© קצין אס אס בתעלה

אין ספק כי הצילום המפורסם ביותר שלה הוא הצילום: באמבטיה של היטלר שצולם על ידי דויד שרמן.

לי מילר מגיעה לדירתו של היטלר במינכן ומצטלמת באמבטיה שלו. התמונה מתוכננת לפרטי פרטים, מהתמונה של  היטלר בפינת האמבטיה, הפסל הנשי [ונוס?]על הארונית, המדים המונחים על הכסא ליד ועד לנעלים שאפר וריח הקורבנות עדין דבק בהם…  זו תמונה שבאה לזעזע את הצופה. הִטהרות מרוּח וריח המוות, היכן? בתוך האמבטיה של הרֵשע בהתגלמותו [טומאה] – היטלר.  יש בצילום הזה משהו מאוד נרקיסיסטי, המיניות נוכחות בצילום, היא חוזרת פה אל עברה כדוגמנית העומדת מול המצלמה ולא מאחוריה.

באחת הפעמים מגיעות שתיהן לזירת צילום בלייפציג יחדיו – חדר בו נמצאים מתים קצין/פקיד (ראש עיריית לייפציג?) נאצי עם אשתו ובתו, שהתאבדו עם פלישת כוחות הברית לעיר .

כל אחת מהן מצלמת את המקום מנקודת מבטה הייחודית

 Lee Miller©

Cבורק – וייט מצלמת את כל החדר, מבט על [אותו סיגלה לעצמה בהיותה צלמת חיל האויר]. הדמויות, הרהיטים, שולחן העבודה ופרטיו, השעון שעל הקיר, כל דבר חשוב. הסתכלות סוציולוגית מאקרו.

 Lee Miller©

לי מילר מתקרבת לבחורה עד למרחק אפס כמעט, סוג של מציצנות. משיכה אסטטית,  אינטימית, פסיכולוגית למוות. היא מתמקדת במיקרו.

* * *

בורק-וייט  אמריקאית במובהק, שהמודעות החברתית שלה היא המניעה אותה – המשיכה בצלום חברתי.  לאחר המלחמה, היא נוסעת לתעד את האפרטהייד בדרום אפריקה ומאוחר יותר מצטרפת למהטמה גנדי בהודו.

לי מילר היא אינטימיסטית, רגישה, חושנית, רואה באמנות דרך להעביר מסר. לאחר המלחמה שקעה מילר בדכאונות, התמכרה לאלכהול, נפטרה מסרטן בגיל 70. מילר לא הצליחה מעולם לשחרר את ריח דאכאו מנחיריה. 

בוקר-וייט ומילר, שתיהן צלמות שהזהות הנשית שלהן השפיעה על האופן שבו תיעדו את המלחמה. הצלומים שלהן הראו לעולם באופן ישיר את מימדי הרשע, ובכך קבעו את הסטאנדרט הגבוע ביותר שהיה עד אז לתאור הזוועות – סטאנדרט שיקבע את אופי תיעוד האסונות בעתיד. ממבט על צילום עיתונאִי ישראלי של אסונות במדינה שלנו כיום, אפשר לומר בוודאות ש"התלמיד עולה על מורו" ולא לטובה לצערי.

*

ממליצה ללחוץ על הקישורים הפותחים עוד אפיקי אינפורמציה על שתי הצלמות המחוננות אלה.

* *

הרשומה מבוססת על הרצאתה של איילה ונגרוביץ פלר בכנס "נשים ושואה", בית ברל, אוקטובר 2009

מנוי כבר עשיתם?

לא לשכוח לאשר מנוי במייל שלכם!

קרקס יום הכיפורים

 

ככל שעוברות השנים, אני נעשית פחות ופחות סובלנית כלפי היום הזה.

.

שקט עכשו, שקט מאד

בבית הורי, השקט הִצְטַוֵּחַ

אמא, שבה לצום בשנות חייה האחרונות

אבא, חָרַק  בשתיקתו את המילים שהנחיל לי

את מצוות הצום קיימתי באושוויץ

שם, הותרתי את אלוהים

שעלה בעשן עם כל האחרים

אני, מַחֲרָה אחריו בנאמנות

ולא צמה

.

. 

ככל שעוברות השנים, אני נעשית פחות ופחות סובלנית כלפי היום הזה.

. 

בקבוצות הם הולכים לבית הכנסת

טליתותיהם על כתפיים

נשותיהם לצידם

והילדים בעקבותם

משחקים את חרדת הקודש.

רק יום אחד לפני 

הם עדין ירו  מילים

עלבו

שיקרו במצח נחושה

תיכמנו את כל מי ומה שרק אפשר

חיזרו ללא לאות אחרי אישה אחרת

.

ועכשו

עטויים פני צדיקים

אל עבר הבמה בתפילת "כל נדרי"

ובוידוי

"אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי…"

.

 .

לכשיכלה היום ותימלא ביטנם

ישובו לעטות את מחלצות

הסאוב.

.

ככל שעוברות השנים, אני נעשית פחות ופחות סובלנית כלפי היום הזה.

.

חלב הצער

 

 

אני מציצה בתוכניה של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ומול עיני מזדקר הסרט הפותח את הפסטיבל – חלב הצער.

חלב הצער, השם מתגלגל על לשוני שוב ושוב ואני מתרגשת, כל כך מתרגשת. אין לי מושג על מה מדובר בסרט, אבל אני יודעת שאני חייבת לראות אותו. "חלב הצער" שם שמוציא כל כך הרבה אמוציות ממני, אין מצב שהסרט לא יחרט בליבי.

"אולי יום אחד/ את תביני/… אישה זו נחמסה, נאנסה באותו לילה/… לא היה אכפת להם מבתי שעדיין לא נולדה/ הם אנסו אותי באיבר המין שלהם ובידיהם/ ללא כל רחמים על בתי/ המתבוננת בהם מבפנים/ וכשלא באו על סיפוקם/ הכריחו אותי לבלוע/ את איבר המין המת של בעלי ג`וזפו/… אני צרחתי:/ עדיף שתהרגו אותי/ ותקברו אותי עם ג`וזפו".

עם מילות השיר הזה, ששרה אם על ערש דווי לבִּתה נפתח הסרט. זה מה שנקרא לקבל אותה "בבום לפנים" ישר על ההתחלה.

בהמשכו של הסרט נלמד כי פאוסטה, גיבורת הסרט, לקתה במחלה המכונה "חלב הצער", מחלה שינקה מחלב אמה.

בין השנים 1980 ל-2000 כ-70,000 איש נרצחו או "נעלמו" בפרו על ידי טרוריסטים מאואיסטים מתנועת "הנתיב הזוהר" ועל ידי השלטון. אף שבסרט אין כל אזכור של זהות המחוללים, שירת האם מתייחסת לתקופת שיא האלימות: בשנים 1983–1984 הטילה "הנתיב הזוהר" את חיתתה בעיקר על איאצ`וקו בדרום-מרכז האנדים, אחד האזורים העניים ביותר בפרו (שהוא גם מקום הולדתה של סולייר, השחקנית הראשית). הטרוריסטים רצחו את האיכרים שלא היו מוכנים להפוך לקומוניסטים, והתעללו בנשותיהם. שלושה רבעים מהקרבנות היו ילידים דוברי קצ`ואה, הסקטור העני והמנוצל ביותר בחברה הפרואנית.

 "חלב הצער" הוא כינוי לאמונה שלפיה תחושת פחד תמידית עוברת בחלב האם, אל ילדיה, במיוחד לבנות, ה"יורשות" את הפחד העמוק הזה. 

הסרט כולו, לכל אורכו מדבר בהעברה הבינדורית של אמהות לבנותיהן (הורים לילדיהם), את טראומות העבר הקשות שלהם והחיים בצילם ואיתם, של הדור השני. אתה יונק את הפחד הזה מרגע לידתך, בחלב האם, בחיבוק, באחיזה, במילה.

פאוסטה, גיבורת הסרט, ירשה הרבה מאוד פחד ועם הבעת הפחד הזאת התמודדה הצלמת. בראייר: "זה האתגר של הסרט. סרט על פחד. ופחד לא היה בדיאלוג. פחד של הדמות להיפתח לעולם. מגאלי סולייר, השחקנית, עשתה עבודה מעולה. הצליחה לבטא את הפחד העמוק, לשמור אותו בבטן. ניסינו לחפש זוויות צילום שימחישו את התחושות שלה, ולצלם את הפתיחות ההדרגתית שלה לסביבה".

הפחד הזה, נמצא לכל אורכו של הסרט, העינים המדממות, הגוף הסגור, הידיים הננעלות במרכז הגוף, שומרות, חוסמות. פאוסטה שבסרט, היא אישה פסל, אישה מפוסלת בברונזה, כמעט ללא הבעה, אך עם כל כך הרבה הבעה. ממש כמו חיה פצועה.

כשפאוסטה סובלת מכאבים ומדימומים ומובהלת לבית חולים, מסביר דודה לרופא כי פאוסטה סובלת ממחלת "חלב הצער". אך הרופא מבהיר כי על פי הבדיקה שערך מקור המחלה הוא תפוח אדמה שפאוסטה מסרבת להוציא מהווגינה שלה.

טלטלה אוחזת בצופה (בי, בי, בי), הבנת המעשה של פטוסטה נמסכת אל התודעה, אך עדין לא נקלטת במלוא עצמתה, עד שהסרט מגיע לסצנה מצמררת במיוחד, בו אנו מתבוננים בפאוסטה הגוזמת את קנוקנות תפוח האדמה הבולטות מגופה לבל יגדלו פרא. על הריצפה, בין רגליה, נחות קנוקנות שעד לפני רגע צמחו בתוכה. הנשימה נעצרת, אתה מבין שהטראומה של האם, ממשיכה וצומחת לממדי מפלצת בתוך גופה של פאוסטה. אתה מבין אך מסרב להבין, כי האלימות של הזכרון נעוצה וחבויה עמוק בגופו של הדור השני, מכאיבה עד כלות הכאב. הזכרון החושי של העבר לא פג וכנראה לעולם לא ממש יפוג.

הסרט שוזר בתוך הקדרות גם הרבה צבעוניות. האזרחים במקומות בהם סבלו וסובלים ממלחמות, חוגגים את החיים  עם מעט הכסף שיש להם, ממש כמו  שחוויתי לאחרונה גם בגאוריגה.

 

כבת הדור השני לשואה, החזיר אותי הסרט אל הפחד שלי להיות במקומות הומי אדם. זמן רב מאוד דחיתי מעלי את הרעיון שהתחושות הלא נעימות שהגוף משדר לי בזמן שאני נמצאת בעצרת בככר רבין, קשורות באיזו ירושה שקיבלתי מהורי (אבי לא הלך להפגנות שכאלה, גם אימי לא, הספיק לו להיות דחוק בתוך המון ללא זהות, אז "שם"…). אחרי הסרט הזה, אני מתחילה לקבל את הרעיון, שזה מאוד יתכן. הגוף שלי חש את הפחד ההוא, ולא טוב לו עם זה, לא טוב לי. הפסקתי ללכת לעצרות הללו, למרות שאני לפעמים מאוד רוצה ללכת. כשאני מחליטה ללכת (כמו בהפגנת הנשים נגד קצב), תמיד אני מוצאת עצמי עומדת בקצה, רחוקה מכל ההתרחשות, יושבת באחד מבתי הקפה הסובבים את הכיכר. נמצאת ולא נמצאת. 

בסכומו של סרט, "חלב הצער" מספר לנו על שרשרת אירועים לא צפויים המשנים את חייה של פאוסטה באורח דרמטי לאחר מות אמה. על ההתמודדות שלה עם פחדיה האיומים ועל מסע השחרור הלא קל שלה. למרות הקושי בסרט אתה יוצא עם תחושה אופטימית. הסרט נשאר חקוק בי. הפנים של פאוסטאה נשארו חקוקות בי. אל תשאלו את עצמכם אם ללכת, פשוט לכו ברגע שהוא יגיע לבתי הקולנוע!

***  

  במאית: קלאודיה יוסה
  תסריט: קלאודיה יוסה
  משחק: מגאלי סולייר, מרינו באלון, סוזי סנצ`ז
  צילום: נטשה בראייר
  עריכה: פרנק גוטיירז
  הפקה: אנטוניו שוואריס, חוזה מריה מוראלס, קלאודיה יוסה
  זוכה פרס "אריה הזהב" לסרט הטוב – פסטיבל ברלין

 *

ממליצה בחום לקרוא את המאמר של רעיה מורג על "חלב הצער" – אימהות, בנות והעברה בין-דורית של טראומה

http://www.iwff.net/He/Articles.asp?Yid=2009&Id=79

ואת ראיון עם הבימאית

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000494509&fid=3317

 

*

סרט נוסף שראיתי בפסטיבל וגם הוא מומלץ: טנג`רין

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,39831,.aspx

 

זה נורא נורא נורא קשה

נותרתי היום לא מילים
ועם דמעות מול הטלויזיה עד שלא יכולתי יותר
ונימלטתי אל תוכניות בית החולים שאני מקליטה

לבכות שם על האחרים
כאילו לא עליה,
עליהם, עלינו
עלי
על עוד פיסת חלום שנשבר

אין לי – יש לי

  אין לי בעיה עם רכבות,
  אין לי בעיה עם גז, למרות שאני משתמשת בחשמל
  אין לי בעיה עם עמודי חשמל,
  אין לי בעיה עם זריקת אוכל,
  אין לי בעיה להשאיר צלחת מלאה
  אין לי חלומות שואה,
  איל לי סיוטים ומחשבות על עליות גג, למרות שאימי התחבאה שם

  אין לי בעיה עם "גסטפו הנקה"

  אין בעיה לקעקע את המספר של אבי במקום כלשהוא בגופי (עוד לא החלטתי היכן).

  ובכל זאת, 
  אני שייכת ל"שם" !

   * * *

  יש  לי בעיה גדולה עם ניכוס השואה והרגשות אליה שאנשים מסוימים מרשים לעצמם לשם     פופוליזם.

  יש לי בעיה גדולה עם אנשים שמנסים לחנך אותי איך כן או לא מכבדים את השואה.

  יש לי בעיה גדולה עם אנשים שחושבים שאלוהי השואה זורח אצלם מהתחת!

  כי אני שייכת ל"שם" !

יומן מסע

הקדמה
נפגשנו עם המשפחה,

 

היינו במקומות החשובים למורשת המשפחתית שלנו,
עבור הילדים הייתה זו חוויה מרגשת במיוחד, חשתי את החיבור בין הווה ועבר

היה לי קצת חבל שהימים חלפו כל כך מהר,
הספקנו פחות מהמתוכנן
היום מאיר בסביבות תשע בבוקר,
בארבע אחה"צ כבר מחשיך,
ימים קצרים

.
לביחד המשפחתי שלנו הטיול הזה הוסיף המון
היה לנו כייף אמיתי,
החיבור והקירבה המשפחתית קיבלו רובד נוסף.

 

 

רוטרדם

נוסעים לרוטרדם,
מחפשים את הרציף בנמל על שם סבי (אבא של אבי) שאותו הכרתי.
הכיוון מלון ניו יורק… לא מוצאים כלום.
עוצרים איש ברחוב, תוך דקותיים אנחנו שם.
רציף נמל לשעבר הוסב לאזור משרדים, חלקו האחד נושק למים, האחר לבניינים גבוהי קומות.
התרגשות
הנה שלט הרחוב : LOUIS PREGER KADE
הילדים מוציאים מצלמות, מצטלמים מכל זוית אפשרית,
רואים פה גאוות יחידה.
יש שלושה שלטים ברחוב, ליד כל אחד ואחד הם מצטלמים

.
על שום מה זכה סבי לרחוב על שמו בעיר רוטרדם?
סבי היה פעיל בקהילה היהודית ברוטרדם והיה אחד מחברי ההנהגה. הוא ישב במועצה הסוציאלית של הקהילה. הוא עסק בעניינים מאוד לא מקובלים בתקופה ההיא, הוא העלה את בעיית הסמים והאלכהול למרכז הבמה,  והעז לומר שאלה יהיו הבעיות המרכזיות שאיתן תצטרך להתמודד הקהילה בעתיד… היה כנביא ולא יכול היה לשער כמה יצדק.
לסבי כמנהל בית ספר ברוטרדם, היה קשר הדוק עם נוער השוליים, נערי רחוב, אותם ניסה לשקם. מידי שנה כשיצאה המשפחה לחופשת קיץ, צרף אליהם לנופש קבוצת נער�
� רחוב כזו. היה זה נוער שלא ידע מהו נופש, ובזכות סבי ועל חשבונו, זכו נערים אלה למעט אור בחיי היומיום הקשים שלהם
.
על פועלו זה זכה סבי בשנת 1995, בחגיגות 50 השנים לשחרור הולנד מהנאצים, להוקרה.

 

 

אמסטרדם

באמסטרדם היינו שלושה לילות
כבר הייתי שם פעמים רבות,
אך הפעם היה זה שונה.
מטיילים ברחובות ותעלות אמסטרדם,
הילדים נרגשים

אמסטרדם,

חלום שהתגשם

.
שבת בבוקר

 

בית אנה פרנק
הייתי פה לפני חמש עשרה שנים,
המקום נראה שונה לחלוטין, נוסף חלק חדש.
אנחנו הולכים לפי המסלול,
אני הולכת ומחוברת לאימי שהייתה במחבוא בצפון הולנד במלחמה.
היא התחבאה כל המלחמה בעליית גג עם אישה ותינוקת מהעיר שלה,
שלושתן ניצלו, התינוקת חיה היום בקיימבריג´ – אנגליה.
הילדים,
התנתקו ממני,
הלכו בקצב שלהם,
התעכבו בכל עמדה ועמדה,
קראו כל מסמך ומסמך.
גיא לוקח את זיו תחת חסותו ומסביר לו הכל,
הביקור פה מאוד משמעותי להם.
האם מעבר לסיפור האנושי והסמל עומדם דברים נוספים?
עוד לא בררתי

.
המוזיאון ההיסטורי היהודי
אני נכנסת עם שני ילדי הצעירים,
גיא שכבר היה פה החליט לוותר, ולהסתובב בשוק הפשפשים הצמוד.
נכנסים, מתחילים את הסיבוב במסלול הרגיל,
לאחר שתי דקות קוראת לי עדי ואומרת לי:
"
הנה החברה שלך…"
החברה שלי?!
אני מרימה את עיני ועל הקיר אני רואה את תמונתה של הסבתא רבא רבא שלי,
אני המומה… נדהמת ונרגשת, לא יודעת איך להכיל את זה.
רצה לחפש מישהו מהמקום שיסביר את פשר המצאות התמונה במוזיאון,
מדוע? למה נבחרה תמונתה, דווקא, להיתלות בחלק שקשור בחיי היהודים במאה הקודמת?
יום שבת.
איש לא יכול לעזור לי, הממונים אינם,
הספרייה סגורה.
אני נשארת עם השאלות הרבות שיש לי ללא מענה.
המשך הביקור במקום עובר בצילה של החוויה המרגשת שעברתי

.
כמעט אחת, ממהרים למלון,
בשתיים צריך להיות בבית הכנסת לחתונה.

 

החתונה שהיתה הסיבה הרשמית לנסיעה, הייתה מאוד מרגשת ומיוחדת, היה זה שילוב של חתונה אזרחית עם מוטיבים מהמסורת היהודית,
החלה בשתיים בצהרים והסתיימה בחצות

.
אנקהויזן (Enkhuizen)

נוסעים לחפש שורשים במוזיאון הפתוח באנקהויזן, שם שוחזר מפעל המשפחה
.
חורף-קר, המוזיאון סגור.
תחזרו ב-5 לאפריל אומרים לנו

הולכים לחפש את בית הקברות היהודי, לחפש את קברי המשפחה.
בזכותו של הולנדי נחמד, שלקח אותנו למקום וגם הביא את האחראית על המקום לפתוח לנו את השער זכינו בחוויה מיוחדת במינה.
לאחר התסכול הראשוני לנוכח השער הנעול, הגיעה אישה נחמדה ופתחה את שער המקום. השער שופץ רק לאחרונה ונצבע מחדש בכספי הקהילה היהודית.
בפנים שתי חלקות… אחת קברים מלפני 1800 ואחת לאחר שנה זו.
בחלקה הותיקה יותר אין כמעט מצבות (לדברי הגברת יש מפה בארכיון בעיר הסמוכה, אצטרך בפעם הבאה להגיע לשם ולברר אם יש בחלקה זו מבני המשפחה). בחלקה החדשה יותר מצאנו את שמותיהם של רבים מהמשפחה, כל אותם שמות שמופיעים אצלי באילן היוחסין.
איזו התרגשות… הילדים עטים עם המצלמה ומצלמים מצבה מצבה… גשם זלעפות יורד, אנחנו נרטבים עד לשד עצמותינו, אך שום דבר לא מרתיע אותם… די חשוך כבר, מקווה שנצליח לראות בברור את השמות על המצבות

 

בנתיים, אני משוחחת עם האחראית על המקום… הגברת היא מקור אינפורמציה בלתי נדלה על המשפחה ועל היסטוריה המקומית. היא יודעת פרטים על בני דודים רחוקים שעדין חיים היום… באמריקה.
עמדנו ודיברנו ודיברנו ודיברנו בגשם ונרטבנו, היא מספרת לי שהמפעל המשפחתי המקורי עדין עומד על תילו במרחק לא רב משם. היא לקחת אותנו לראותו, היום הוא משמש כאורווה לסוסים… הוא עדין שם שמור להפליא, בצורה מפתיעה. התרגשות
אחר התרגשות והילדים שותפים להתרגשות ומצלמים ומצלמים

הגשם וקוצר הזמן, מאלצים אותנו להיפרד מהגברת הנחמדה, שלא שכחה לתת לי כרטיס ביקור שלה והבטיחה לחפש לי עוד אינפורמציה על המשפחה. קבענו להיפגש בפעם הבאה שאהיה בהולנד.

 

ווסטרבורק

יצאנו מאוחר מהבית, קר.
מגיעים לווסטרבורק שבלב חבל דרנטה (DRENTE) שבהולנד,
נכנסים למוזיאון, תערוכה שמתארת את חיי היהודים במחנה בטרם יצאו לכיוון מזרח… מצמרר.
מבקשים לברר פרטים על המשפחה, מוצאים עבורנו את שמות המשפחה של אימי ושל אבי… מקבלים את הרשימות.

מצאתי את התאריך המדויק בו יצא אבי לאושוויץ משם: 9.1.1944
עבורי זה היה גילוי, אבא לא הרבה לספר פרטים.
הם לא הסכימו לצלם לי את הרשימה הזו, יש בה עדין אנשים חיים.
הילדים צילמו את השם של אבי מתוך הרשימה.
הם עסוקים שם כרגע במפעל של הצמדת פנים לשמות.
ביקשו ממני לשלוח אליהם תמונות של המשפחה,
באמת הגיע הזמן שאלה יפסיקו להיות רק שמות

!
לאחר הביקור בתוך המוזיאון יצאנו לביקור בשטח הפתוח… היה קר.
זה בצפון מזרח הולנד, כמעט הכל קפוא שםבעונה זו.
שרידי המחנה עדין במקום,
הרמפות, הבית של מפקד המחנה, ביתנים
יש במקום אתר הנצחה ובו אבן זיכרון לכל מי שיצא משם ולא חזר, כולל הצוענים להם ישנה להבה על הנר במקום מגן דוד… 106 אלף אבנים, המסודרות לפי המחוזות של הולנד, כל מחוז ומספר הנספים בו

.
מסילת הברזל עליה נסעו יום יום רבבות היהודים אל סופם , עוצבה ליד זיכרון, הפסים עולים אל השמים!!!!

 

 

אפינגדם

כבר מחשיך, קור אימים ואנחנו מגיעים לעיר מגוריה של אימי.
בדרך כל המים בתעלות קפואים, קרח על הכבישים והשבילים… אלה התעלות עליהן החליקה אמא בילדותה.

בית אמא מואר, משפחת הכומר הגרה שם כעת אוכלת.
האנדרטה עומדת קפואה,  השמות הכל כך מוכרים עליה.
מדליקים חמישה נרות נשמה,
הרוח מכבה, מנסים שוב ושוב – מרימים ידיים.
מצט�
�מים… קרח מסביב, קר

.
הגברת כומר פותחת לנו את בית הכנסת של סבא, נכנסים פנימה, הכל שמור ומבריק, כאילו רק אתמול עמד סבא על הבמה והתפלל עם כל הקהילה. אני יכולה לראות את אמא ואחיותיה יושבות למעלה בעזרת הנשים, מביטות אליו למטה בציפיה שירים עיניו אליהן. מצטלמים…

 

כל פעם שאני פה אני רואה משהו חדש… הנה עיטורים על העמודים האחוריים שלא ראיתי לפני כן.
אני והגברת כומר כבר חברות ותיקות… אני חוזרת לשם כל כמה שנים.
הגברת רואה את הנרות הכבויים, לוקחת אותם ומבטיחה להדליקם ליד האנדרטה לכשתחלש הרוח

.
לילדי הצעירים זו הפעם הראשונה פה, הם מצטלמים מכל זוית אפשרית,  אני ובני הבוגר כבר מבקרים ותיקים
ההתרגשות הפעם שונה, התרגשות של ביקור עם הילדים… כן, אנחנו פה כולנו למרות שמישהו רצה שלא נהיה.

 

באוויר תחושה של המשכיות, בגרון תחושה חזקה של מחנק .

איך חשים המשכיות? אל תשאלו אותי, אבל כך הרגשתי

.
הולכים לחפש את בית העלמין היהודי… כבר חושך והקור עומד על מינוס שלוש מעלות. לא מתיאשים וגם מוצאים. בית העלמין סגור, בשעה כזו כבר אי אפשר למצוא איש שיעזור לנו.
אין ברירה ממשיכים בדרך, בית העלמין יחכה לי בביקור הבא.

 

לרחוב על שמו של סבא כבר לא הספקנו להגיע,  גם אותו השארנו לפעם הבאה

.
חוזרים לרכב, נוסעים חזרה לבן דודי, עוברים דרך גרמניה…

 

דממה באוטו, איש איש עם מחשבותיו,
עייפים ומותשים מהתרגשויות היום

.
תם ולא נשלם

דצמבר ‏2002