צלמות משחררות

 אזהרה: את הרשומה מלוות תמונות קשות לצפיה

1945 – הדי המפלה של היטלר נשמעים בכל חלקי יבשת אירופה, הנורא מכל כבר גלוי לכל, אך איש עדין לא מבין או יודע עד כמה זה נורא. התיעוד הצילומי, במיוחד של שחרור המחנות מהווה נקודת מפנה בין התופת לבין זיכורנה.

כוחות הברית שולחים צוותי צילום אמריקאים ואנגליים לתעד את שיחרור מחנות ההשמדה – צילומים שהפכו מיד עם צילומם ל – איקונות של הרשע. בין הצוותים שרובם היו גברים בולטות שתי צלמות:  מרגרט בורק -וייט (Margaret Bourke-White) ולי מילר (Lee Miller) שההסתכלות שלהן על העולם היתה יחודית ושונה.

מרגרט בורק -וייט (1904-1971)

גדלה לאב יהודי ולאם אירית, הכרותה עם הצילום באה לה מאביה שעסק גם הוא בצילום. היתה שמאלנית בדעותיה בעלת מודעית חברתית ברורה, שאותה פיתחה במיוחד בשנים בהן היתה נשואה לסופר האמריקאי קולדוואל (Ereskin Kaldwell), איתו הסתובבה ברחבי דרום ארה"ב בשנות השפל ותיעדה במצלמתה את המראות.

בורק-וייט מודדת אור ליד עגלה עמוסת גופות

היתה אישה צלמת פורצת דרך. הראשונה שתיעדה את תעשיית הברזל העוצמתית בארה"ב. הדבר פתח לה את דלתות ביה"מ לאחר המהפכה,  והיא היתה לצלמת המערבית הראשונה והיחידה שהותרה כניסתה למדינה. הצטרפה למגזין "לייף" מיד עם היווסדו וצילום שלה מעטר את עמוד השער של הגליון הראשון בשנת 1937. היתה במוסקווה כשהצבא של היטלר פולש אליה בשנת 1941. התמונות שלה המתנוססות מעל דפי הלייף, הן הראשונות המביאות את המראות משם. היתה האישה הראשונה שהוכרה ככתבת המלחמה של צבא ארה"ב, וחצתה את הגבול הגרמני עם הכוחות של פאטון.  הצטרפה לחיל האויר היתה צלמת החיל. היתה לאחת מהצלמים הראשונים שנכנסה למחנות המוות.

התמונת שלה היו כל כך משכנעות עד כי ה"לייף, שנמנע עד אז מלפרסם תמונות עם ההיבטים הבלתי אנושיים של המלחמה, החליט לשבור את המסורת והתמונה הזו "החיים המתים של בוכנוואלד" הפכה לקלאסיקה, אחד מעשרת צילומי העיתונות שהפכו לאייקונים של המלחמה הנוראה הזו.

 Margaret Bourke-White ©

 Margaret Bourke-White © מתוך אלבום בוכנוואלד – לייף 

לבורק-וייט לא היה קל להסתובב במחנות ולצלם, היא סיפרה שמצלמה הוותה עבורה את המחסום שבינה לבין המראות הנוראים בהן חזתה במחנות המוות.

   

 Margaret Bourke-White © הריסות נירנברג

הצילום שלה נקי וברור, מביאה את המראות כהוויתם. הצילומים שלה מאופיינים באמפטיה וברגישות חברתית.

לי מילר (1907-1977)

לי מילר היא שילוב לא שיגרתי של כמה מערכות חיים שונות. היא נולדה בניו יורק בגיל שבע עברה התעללות מינית דבר שהטביע חותמו של המיניות המודגשת שלה. ליופי הבולט שלה היתה השפעה על דרכה כדוגמנית אופנה. נחשבה למוזה של הסוריאליסטים מאן ריי ופיקאסו. היתה המאהבת של מאן ריי ומפיעה ברבות מיצירותיו, פיתחה יחד איתו את טכניקת ה"סולריזציה" בצילום. מילר לא בסתפקה ב"להצטלם" בלבד והפכה בעצמה לצלמת מפורסמת.

בשנות המלחמה היא כיסתה מטעם עיתון ה"ווג" את הבליץ בלונדון. 

 Lee Miller©

נשים עם מסכות אש, צילום סוריאליסטי, מעביר משהו שהוא מעבר לתיעוד.

מילר תעדה את הפלישה לנורמנדי, את שחרור פאריס ולבסוף את שחרור מחנות המוות בגרמניה.

לי מילר עם חיילים אמריקאים בפלישה לנורמנדי – צילום דויד שרמן

 Lee Miller© מבטים אל הבלתי יאמן

מילר הקפידה להדגיש ש"לפעמים היתה לה "בטן קרה" מול המראות הנוראיים, אפילו יותר מכל  גבר"

הצילום של מילר קשור עמוקות עם עברה הסוריאליסטי, שלא התכוון לשעשע את הצופה אלא לזעזע אותו. יש בצילום שלה משהו מאוד מורבידי. המוות דוחה ומושך אותה בו זמנית.

 

 Lee Miller© קצין אס אס בתעלה

אין ספק כי הצילום המפורסם ביותר שלה הוא הצילום: באמבטיה של היטלר שצולם על ידי דויד שרמן.

לי מילר מגיעה לדירתו של היטלר במינכן ומצטלמת באמבטיה שלו. התמונה מתוכננת לפרטי פרטים, מהתמונה של  היטלר בפינת האמבטיה, הפסל הנשי [ונוס?]על הארונית, המדים המונחים על הכסא ליד ועד לנעלים שאפר וריח הקורבנות עדין דבק בהם…  זו תמונה שבאה לזעזע את הצופה. הִטהרות מרוּח וריח המוות, היכן? בתוך האמבטיה של הרֵשע בהתגלמותו [טומאה] – היטלר.  יש בצילום הזה משהו מאוד נרקיסיסטי, המיניות נוכחות בצילום, היא חוזרת פה אל עברה כדוגמנית העומדת מול המצלמה ולא מאחוריה.

באחת הפעמים מגיעות שתיהן לזירת צילום בלייפציג יחדיו – חדר בו נמצאים מתים קצין/פקיד (ראש עיריית לייפציג?) נאצי עם אשתו ובתו, שהתאבדו עם פלישת כוחות הברית לעיר .

כל אחת מהן מצלמת את המקום מנקודת מבטה הייחודית

 Lee Miller©

Cבורק – וייט מצלמת את כל החדר, מבט על [אותו סיגלה לעצמה בהיותה צלמת חיל האויר]. הדמויות, הרהיטים, שולחן העבודה ופרטיו, השעון שעל הקיר, כל דבר חשוב. הסתכלות סוציולוגית מאקרו.

 Lee Miller©

לי מילר מתקרבת לבחורה עד למרחק אפס כמעט, סוג של מציצנות. משיכה אסטטית,  אינטימית, פסיכולוגית למוות. היא מתמקדת במיקרו.

* * *

בורק-וייט  אמריקאית במובהק, שהמודעות החברתית שלה היא המניעה אותה – המשיכה בצלום חברתי.  לאחר המלחמה, היא נוסעת לתעד את האפרטהייד בדרום אפריקה ומאוחר יותר מצטרפת למהטמה גנדי בהודו.

לי מילר היא אינטימיסטית, רגישה, חושנית, רואה באמנות דרך להעביר מסר. לאחר המלחמה שקעה מילר בדכאונות, התמכרה לאלכהול, נפטרה מסרטן בגיל 70. מילר לא הצליחה מעולם לשחרר את ריח דאכאו מנחיריה. 

בוקר-וייט ומילר, שתיהן צלמות שהזהות הנשית שלהן השפיעה על האופן שבו תיעדו את המלחמה. הצלומים שלהן הראו לעולם באופן ישיר את מימדי הרשע, ובכך קבעו את הסטאנדרט הגבוע ביותר שהיה עד אז לתאור הזוועות – סטאנדרט שיקבע את אופי תיעוד האסונות בעתיד. ממבט על צילום עיתונאִי ישראלי של אסונות במדינה שלנו כיום, אפשר לומר בוודאות ש"התלמיד עולה על מורו" ולא לטובה לצערי.

*

ממליצה ללחוץ על הקישורים הפותחים עוד אפיקי אינפורמציה על שתי הצלמות המחוננות אלה.

* *

הרשומה מבוססת על הרצאתה של איילה ונגרוביץ פלר בכנס "נשים ושואה", בית ברל, אוקטובר 2009

מנוי כבר עשיתם?

לא לשכוח לאשר מנוי במייל שלכם!

מודעות פרסומת

48 תגובות ל-“צלמות משחררות

  1. מרתק אבל קשה כל כך!
    כמה שיוצא לראות תמונות מהמחנות הלקטים מעולים שהבאת נותנים ממש בומבה בבטן.
    הסקירה מאד מוסיפה. התמונה הנבנית שלמה הרבה יותר, ועל הדרך נמצא מפלט, מוצא, מהזוועות שבתמונות עצמן.

    רשומה ממש מצויינת!

  2. תודנ גגג
    כן, זו רשומה לא פשוטה
    אך כשהייתי לפני שבועיים בכנס ההרצאה הזו כל כך הרשימה אותי, שהייתי חייבת ללמוד עוד ועוד על הצלמות והיה לי חשוב להביא את העבודה שלהן פה, גם כבת הדור השני וגם כמי שמתעניינת בצילום. הן חלק מההסטוריה של הצילום.

    לילה טוב

  3. מרתק,מצמרר,ומרעיד את הלב
    קשה לצפות בתמונות ולהאמין כי יד אדם
    הייתה הגורם לכך,אכן רשומה מרתקת ביותר.

    ליל מנוחה לך יקירה,ותודה על הסקירה המרשימה.

  4. לילה טוב פנינת
    אני יודעת שלא קל לצפות בתמונות, לכן גם ציינתי את זה בהתחלה
    מי שקשה לו יוכל לבחור לא לצפות.

    תודה לך

  5. איום ונורא לכתוב 12 פואה על רשומה כזו אבל, מתאים…
    נראה לי שבאמצעות הרשומה הזו את מזנקת הרחק מעל הכול..
    הוסיפו אותה לפוסטים החזקים ביותר שלך בתיק העבודות..
    איזו דרך מושלמת לארגן צילום וכתיבה .
    מסירה כובעי בקידה, יקירה.
    דורית

  6. מזעזע ואמיתי. באמת קשה הצפיה אך להיות שם היה קשה יותר.האומנות נמצאת בכל מקום ולא מדלגת גם על תמונות זוועה.

  7. האמת העירומה..
    תמונה אחת שווה אלף מילים,
    המילים נאלמות לעומת הצילומים הללו.
    קשה.
    אבל זו ההסטוריה, ואי אפשר לשנות ולייפות אותה בעל כורחה..

    רשומה אמיצה.

  8. רשומה מרתקת, יקרה
    יפה לראות את התרומה הנשית לעולם הצילום. בזמנו זה היה רענן וחדשני. היום (למזלינו) זה כמעט מובן מאליו, והתרבות האנושית התברכה.

    התמונות עצמן קשות, כפי שניתן היה להבין מנושאי הצילום.
    ולצערנו, המדינה הצעירה שם במזה"ת מספקת נושאי צילום חזקים כאלה יותר מדי פעמים.

    בוקר טוב ♥

  9. צילומים מצוינים של שני צלמות מעולות

    תמונות קשות לצפייה ,אבל מעולות צילומית

    רשומה מעולה , יהודית

  10. רשומה חזקה ביותר ולו בשל הצילומים.
    אני מתקשה לדמיין כמה יכולת ניתוק נפשית דרושה על מנת לתעד כאלה מראות…

  11. דורית

    תודה על המחמאות, כן אני חושב שזה אחת הרשומות הטובות שלי.
    לקח לי מעל שבוע לאסוף את עצמי ולעשות אותה… בכל זאת זה לא פשוטים המראות האלה. ואז, עבודת המחקר לקחה לי יותר משבוע, כי ההרצאה היתה רק תקציר של מה שהבאתי. וההחטלטה מה כן ומה לא להכניס… בקיצור זו לא היתה רשומה קלה גם לי.

    }{

  12. אביטלוש

    המראות לא קלים, אבל איך אמרת? להיות שם היה קשה יותר, תרתי משמע.
    כן, התיעוד כאן הוא מעבר לתיעוד!

    יום יפה לך יפתי

  13. מיקושק'ה
    אסור לנו ליפות אותה!
    היא היתה והיא היתה שיא הכיעור האנושי
    ובכל זאת, לצילום של שתי הצלמות האלה יש ערך מוסף

    תודה יקירה

  14. איך את מגיעה לדברים מרתקים כל כך!
    אני חושבת שלעיתים תמונות יכולות להביע הרבה יותר ממילים, הן מעבירות דברים שמילים לא מסוגלות.
    תודה על השיתוף.

  15. עופר

    הרשומה הזו מאוד התחברה לי לצילום העכשווי של האירועים הקשים פה במדינה שלנו… על המציצנות לשמה, שאין לה שום ערך מלבד הצהוב. אין מחשבה מעבר לרצון להביא תקריב של המראות רוויות הדם, או הצער.
    אצל שתי הצלמות האלה היה שיקול דעת בתוך הצילום. היה המשהו שמעבר.

    שיהיה גם לך בוקר טוב ♥

  16. שי
    אכן שתי צלמות מחוננות שהצליחו להביא במבט שלהן על הזוועה משהו נוסף

    תודה שי

  17. דומי

    מה שבטוח, לא את לא אני היינו יכולות לתעד כאלה מראות.
    אני לא מבינה איך הצלמים הישראליים עטים אל זירות הפיגועים כמו נשרים אלי פגר!

    יום יפה לך יקירתי

  18. ברבורה

    כבת הדור השני שואה מעניינת אותי וכל הגעתי לכנס "נשים ושואה" שהיה מעניין כפליים בגלל העניין המגדרי.
    לצילום כח שאין למילים.

    תודה ♥

  19. אחות של אבי נספתה בשואה, גילנו את זה כאשר עלתה ארצה העליה הגדולה מרוסיה ב1993 אבי חיפש שתי אחיות שנים ולא מצא. התברר שאחת שרדה את השואה ושניה נספתה.

    אותי מתסכל שכל העולם ידע ושתק. הכל מצולפם ומתועד ועוד ועוד פרטים מתגלים.
    תמונות קשות ובהחלט היה צורך באומץ לב לצלם אותן
    רשומה טובה וחזקה. אישית לא הייתי מסוגלת לרשום כזו

  20. תודה אתי

    אולי כמי שגדלה לתוך השואה ובתוכה קצת
    יותר קל לי להתמודד עם התמונות האלה
    אני אני מסתכלת על זה כמו מאחורי מסך…

  21. מעניין מאוד, למרות שהיה לי קשה להסתכל על רוב התמונות

  22. איזה תמונות!! אני חושבת שיש רגעים חד פעמיים כמו אלה שצולמו בתום המלחמה. תמונות חזקות שמשקפות את הרגע הזה.
    רשומה מופתית

  23. מוטי
    זו רשומה לא קלה, אני יודעת

    תודה ולילה טוב

  24. סיווש יקירתי

    כן, יש רגעים בחיים שהארוע מכתיב את הזמן ואת יכולת התגובה. שתיהן הביאו את המציאות בדרך הטובה ביותר שפשר מבלי לבזות את הנספים. מילר לא עשתה תמונות תקריב כאלה לניספים, רק לנאצים… גם זה אומר משהו לדעתי.

    נשיקות מותק

  25. רונית (Ronit FL(

    איזו מכה בבטן.
    מצמרר.
    מדהים.

  26. מדהים, מרתק, כואב, חזק…
    רשומה מהממת. השילוב של הכתוב והתמונות, התיאורים שלך – מדהים, מצמרר.
    המלים שלי קטנות וחוורות ביחס לרגשות שלי – הרשימה הזו עוררה בי סערה שלמה…
    תודה לך.

  27. פלאשי יקירתי המוכשרת,
    רשומתך זו, היא רשומה למופת ולדוגמה! ! !
    קראתי מעט על הצלמת הזאת, וצילומיה הם יחידים במינם,
    הנציחו רגעי זוועה, שאף אנטישמי לא יכול להתכחש להם.
    אני עובדת עכשו על עריכת ספר ביוגראפי אודות השואה,
    (סיפרתי לך) וזה נורא קשה.
    נשיקות,
    אורה.

  28. ומזעזע גם יחד.
    תודה שהבאת
    אני מאד אוהבת ביוגרפיות של צלמים
    מה הביא אותם לצלם באופן שהם מצלמים!

  29. רונית

    התמונותת האלה הן באמת מזעזעות אתאמות הסיפים של הנשמה

    תודה

  30. עננת

    תודה על המלים המחמיאות
    אני מרגישה מאוד מחוברת לרשומה הזו מתוקף הבית שבו גדלתי ובגלל אהבת הצילום שלי.
    שמחה שנגע בך
    חיבוק

  31. אורה

    תודה על המחמאות 🙂
    זה היה פן של המלחמה שלא הכרתי ואחרי שהתוודעתי לו, הייתי חייבת ללמוד עוד ועוד.

  32. אנג'ולי

    אני שמחה שהרשומה הצליחה לחשוף דברים חדשים ולגעת
    קצת פחדתי להביא אותה, חששתי שאנשים פשוט יברחו
    שמחה שזה לא כך.

  33. אופל כחול

    רשומה מרתקת פלאש ,
    למרות שאני יודעת שנושא זה קרוב אלייך מהורייך ובוודאי לא קל היה .
    התמונות מביעות ואומרות הכל מעבר למילים זו עוצמתן .
    הצלמות מוכשרות מאד ואמיצות מאד .

  34. תודה אופל

    כן, אני חושבת שלרקע שלי יש חלק גדול בהחלטה ללכת על הרשומה הזו.
    אני מאוד שמחה שיצא לי להכיר אותן, שתיים שהן השראה לצלמים רבים אחרים.

    לילה טוב יקירה

  35. Jיקירה
    אגרוף בבטן, במגש אסתטי שמחדיר אותו לתוך הנשמה.

    קבלתי הודעה על הרשומה הזאת, כמנויה, וניסיתי להתעלם, ממש כפי שבמשך שנים התרחקתי מכל מה שמזכיר שואה (הספיק לי בבית) עד שצללתי עם משקולת עופרת…
    עכשו צללתי אל התמונות שהבאת
    כל כך מורכב, כל כך כואב

    עכשו אני עוד יותר מצטערת שלא הגעתי לכנס.

  36. אסתי…

    לא ידעתי שאת מנויה, אם הייתי יודעת, לא הייתי שולחת.
    בקשר לכנס, זה היה ההיי לייט של היום לדעתי. היתר לא מאוד חידשו לי, היתה עוד הרצאה מעניינת שמאוד רציתי לשמוע, אבל המרצה הבריזה מבלי להודיע. הנושא היה – שואה ופורנוגרפיה. מקווה שפעם עוד אגיע לשמוע על זה… אני מכירה את ספרות הסטאלגים, הקשורה בנושא.

    נשיקות

  37. מרתק וחדש עבורי.
    עם כל הקושי לצפות בתמונות היה בהחלט מענין.

  38. יופי שחידשתי
    גם לי זה היה חדש

    שבת שלווה יאיא

  39. אני מבינה מדוע ההרצאה כל כך השפיעה.
    קשה להבין את התנתקותו של הצלמ/ת
    יחד עם חשיבות התיעוד והצילום.
    גם כך יש יותר מתכחשים ממאמינים עד היום, לצערנו.

  40. היי שיקית

    מצלמה מטבעה מנתקת אותך במידה מסוימת מהמקום שבו אתה נמצא, אתה אתה עומד מאחורי המצלמה ולא ימסתכל שר "לעיניים" של הסביבה בה אתה נמצא. אני מניחה שכשאתה במקום עם מראות כל כל נוראיים, צריך איזו הגנה, המצלמה היא ההגנה הזו. המראה הוא כביכול לא ישיר אלא מבעד לעדשה. קחי בחשבון שהתמונות צולמו תוך כדי הבריחה של הנאצים ותוך כדי שחרור המחנות. הכל היה כל כך טרי וכל כך לא יאומן.

    שבוע טוב יקירתי

  41. flashes
    את הרציונאל אני מבינה. את החשיבות והשליחות גם כן
    יחד עם זאת, הסיטואציה של לעמוד, להסתכל, לבחור זווית, לבדוק תאורה….
    להתרגל…

  42. ברור שיקית שקשה להבין כאלה דברים
    אבל בכל זאת, אני חושבת שיש בצילומים האלה גם הרבה חמלה, אנושיות
    וגם הלם…
    מישהו היה צריך לעשות זאת, אחרת…

  43. פלשי מדוע שינית את הבלוג?

    הירוק מט בסדר הירוק השני מסנוור אותי
    חבל אבל זו זכותך.
    יש סיבה אחרת לשינוי?

    תודה
    אתי

  44. נהייהעמומה

    דווקא השפע הזה קצת מנטרל את ריח הזוועה כי זה נהייה המוני.
    תמונה אחת בעצם זה כל מה שצריך כדיי שבני המעיים יתהפכו.
    היה מאוד מעניין לקרוא על שתי הנשים האלו, לפעמים דומה שבזמן המלחמה
    הייתה יותר פתיחות לפועלן של נשים מבשלושים השנים שלאחריה.
    נהייה

  45. אתי

    שיניתי כי העברתי את כל התפוז לפה, והרבה רשומות נכתבו בכתב כהה – ירוק כהה, או צבעים אחרים שלא נראים על הכחול

    מצטערת
    אני אבדוק עיצוב אחר.

  46. נהייה

    אכן… בשלושים השנים האחרונות הנשים במקום ללכת קדימה, הולכות אחורה…
    אני שמחה שהיה לך מעניין לקרוא

    }{

  47. רשומה מעולה ומרתקת על נושא לא קל והתמונות בחלקן חדשות לי וקשות כמובן לעיכול גם לאור הידיעה והמראות שכבר ראינו משם.

    לא כל כך ברור לי איך אקבל ממך סימן לפרסום רשומה חדשה.
    חייבים לרשום איי מייל?
    ומה פירושו של דבר "אתר" – למה הכוונה?
    תודה לך וגם לסיווי ש"לינקקה" אליך ברשומתה.

  48. היי לך אנימו וברוכה הבאה
    יש לך אפשרות להרשפ דרך המייל, המייל לא גלוי כך שאת לא צריכה לדאוג
    או דרך ה – רסס [RSS]

    לא הבנתי למה התכוונת כשכתבת "אתר"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s