"ברנשטיין החל להלחין את ה"קדיש" לזכר אביו.
יש הסוברים, לפי התמליל פרי עטו של ברנשטיין, שכאילו נאמר שם: "אני רוצה לומר את הקדיש שלי….. לא יהיה מי שיאמר זאת אחרי". ואכן, מאז מותו של ברנשטיין, כל ביצוע של ה"קדיש" מוקדש במוצהר או בסמוי לזכרו של המלחין עצמו"
ידידו של ברנשטיין, ניצול השואה (אושוויץ, מיידאנק, דכאו), סם פיזאר כתב את "קדיש – דיאלוג עם אלוהים" לבקשתו.
בתחילה סרב "בטענה שאין זה כפי כוחי לכתוב שירה ההולמת את השגב שבמוסיקה שלו… לא הייתי מוכן לשוב ולחוות את יחסי הנסערים עם ריבון עולם הגלל שתיקתו וחוסר המעש התמוהים שלו המרוצת השנים הארורות ההן… בעשור שחלף לאחר מותו של ברנשטיין, הוסיף זכרון השואה לדעוך בד בבד עם מות רבים מאחרוני הניצולים ממנה…גמלה בי ההחלטה שאני חייב זאת לזכרו של חברי הדגולועלי להענות לאתגר שהציב לי…"(מתוך התוכניה)
*
עם הגעתם של שמעון פרס נשיא המדינה ונשיא רומניה למקום החל הקוצרט
את הצורה בה כתובה היצירה הסביר ברנשטיין בראיון עיתונאי בשנת 1977: "הדוגמה המובהקת ביותר לכתיבה ב-12 טונים היא `קדיש` – הסימפוניה השלישית שלי. היא מכילה כתיבה מורכבת ומעובדת בקפידה בהתאם לשיטת שנברג [שיטה שפיתח המלחין ארנולד שנברג המשתמשת בעקרונות מתמאטיים ובסדרתיות לשם הלחנת מוסיקה ללא טון שליט] ולמוסיקת שנים עשר הטונים. אני זוכר כי כאשר היצירה נוגנה בבוסטון לראשונה, קבוצה גדולה של מלחינים צעירים שבאותו הזמן החשיבו עצמם מאוד אוונגרדים שאבו עידוד
מכך שכתבתי לראשונה בשיטת 12 הטונים. … הם היו נלהבים עד למחצית הקונצרט, עד ל`קדיש` השני, המושר על ידי סופראן והוא שיר ערש לגמרי טונאלי…. הם לא הבינו כי אחת הנקודות העיקריות בעבודה היא כי הייסורים מבוטאים במוסיקת 12 הטונים והם מובילים – זה הוא המבנה של היצירה – לטונאליות… …כך שהניצחון לבסוף, האישוש של האמונה הוא טונאלי".
אין ספק שלהשתתפותו של סם ביזאר כקריין, הקורא מלים שמשקפות ומתבססות על אירועים נוראים שחווה מקרוב, יש אפקט עצום. הרושם המזעזע בנוי גם על האותנטיות של הדובר וגם על תוכן דבריו – הטחות רבות עוצמה בבורא העולם. הוא זועק דברי כפירה, הוא מוחה, הוא מטיח באלוהים:
"רועד ותובע לדעת:
למה עזבתנו?
איך היית יכול להרשות
לטבח כזה לקרות?
האם אכפת לך בכלל?"
אני, יושבת ומצטמררת,
שומעת בקולו הרועם של פיזאר את אבי הזועק את אותן המילים.
את אבי,
הכופר באלוהים
המתריס,
המפנה לו גבו
"המחזיר לו כגמולו".
בין לבין, שרות המקהלות עם זמרת הסופרן דנה גלזר את הקדיש
"יתגדל ויתקדש שמי רבה…
עושה שלום במרומיו
הוא יעשה שלום עלינו
ועל כל ישראל
ואמרו
אמן"
יש בשירה הזו כל כך הרבה עוצמה
רגש והתרגשות.
המוסיקה של ברנשטיין – מתוחכמת, רבת קסם, חפה מבומבסטיות –
מספקת למילים ליווי והעצמה המסמרים לי את השערות.
החלק המרכזי של היצירה היה העוצמתי בעיני, זכר סבתו ושירי הערש שלה, חונקים את הגרון. הקול שלו הופך רך, המילה lullaby (שיר ערש) נשמעת בפיו בכזו אהבה וגעגוע, שהלב חושב להתפוצץ מעוצמות הרגש.
יסגדל ויסקדש שמי רבא!
הנוסח הזה האשכנזי, מביא אלי את קולה של אימי, שתמיד כשהיה עולה בחג ומועד נוסח מתוך התפילה, כך היו נשמעות מילותיה…
אפשר היה לחוש את המיית ליבם של כל המוזמנים, העיניים של כולם היו נוצצות בתום הארוע.
אפשר היה לגעת בפרץ הרגשות שהמה סביב.
אני עדין יכולה לגעת בו.
מסע בתוך החמישים 
ערב טוב
ריגשתיני אחותי ל"דורשני"
אני אקשר אליך את שלי
אכתוב לך את שכתבתי לסיוי
ריגשת אותי וצמרר אותי שוב
מרתק, מדהים
תיאור כל כך מרגש פלאשי
אני אוהבת לקרוא
משערת שלא בכדי חולק ורד אדום.
מצדיע לרגישותך
מרגש
נשמע מרגש 🙂
זוהי רשומה חזקה ומרגשת
יש רגעים שנוגעים
מה שהכי צימרר אותי
רשומה מרתקת
התרגשות
תודה שהתרגשת איתי
זה היה ארוע מרגש
ודה יקירתי
גם המחבר מתייחס לתופעה בקדיש שלו
המוסיקה משרתת את הטקסט
תודה עננת
כל פעם אני מגלה מחדש
כבת של אבי
סליחה שקפצתי באמצע אבל המילה
לורד יש משמעות
תודה איש…
תודה אופל
תודה אדי יקר }{
תודה בבושקה
יש רגעים…
גם לי הורדים הזכירו טיפות מדממות
תודה יקירה…
חבל שלא ידעתי
:-)) אין מתים שהם אלמותיים?
וואלה, יש משהו בדברייך 🙂
יש מלך חי…
נכון וכמה מהם אלמותיים
עד אבינו חי… עוד אבינו חי…
כבוד הוא לי