איך רוקנתי את בית הורי

 
 
 
 
יש ספרים שאתה קורא אותם ואתה מרגיש כאילו נכתבו עבורך, כאילו כתבו אותך בתוכם. כזה הוא הספר "איך רוקנתי את בית הורי" אותו סיימתי זה מכבר.
 
שבוע שעבר נסעתי להפרד שוב מבית הורי. עמדתי מחוץ לחצר, והצצתי דרך השער. ראיתי את החצר הענקית המוזנחת, את שולחן קרן הקיימת שאבי קנה… הצצתי והלכתי. לא אבוא שוב אני חושבת.
הביקור הזה ויום השואה החזירו אותי אל הספר. 
חזרתי אל הפרידה מהורי, אל הפרידה מהילדות שלי, אל הפרידה מחלק מהותי בחיי.
"עלינו לטמון באדמה את אלה שהעניקו לנו את החיים, שבראו אותנו, את העדים הראשונים שלנו. ובהניחנו אותם בתוך הקבר, גם את ילדותינו אנו קוברים" (עמ` 11)
 
חזרתי אל הימים שבהם עסקתי בפרידה מהחפצים שלהם, לימים שרוקנתי את הבית שלהם. אין מישהו שהחוויה הקשה הזו נחסכת ממנו. זה דרכו של עולם, אך זה לא פשוט "לרוקן משמעו גם להתרוקן ממחשבה: להחשף, להתמסר, לגלות את פניך" (עמ` 25) כשאני מוסיפה, בתוך החפצים שלהם
 
הספר מוליך אותי בתוך החוויה שלי, מוליך אותי בשבילי הפרידה מבית הורי – מהורי. "את מי שכחתי? נעזרתי בפנקס הכתובות שלה (אמה), הפכתי את הדפים, תשושה מרגשות." (עמ` 29) הפנקס הזה של אימי, שוכן לו קבע במגרה שלי. אני עדין נוהגת להציץ בו מידי פעם, להזכר בכתב שלה, באנשים שאיתם קשרה קשרים, כשאני שואלת את עצמי, האם הם עדין פה? או אולי הצטרפו אליה למסדר השמים.

 

"לכל חפץ, לכל רהיט, כל בגד, כל נייר, היו רק ארבעה יעודים, כמו שושנת הרוחות בהצטלבות הדרכים: לשמור, למסור, למכור או לזרוק. בכל פעם שמבטי והיד שלי בחנו דבר כלשהו היה עלי לקבל החלטה" (עמ` 38)

זו החלטה כל כך קשה, כואבת, את קובעת את גורלם של דברים שהם, החליטו מסיבותיהם לשמור, את המוציאה לפועל – להמשך או לסוף, של דברים שהיו להם משמעותיים.  
הרגשות מיטלטלים, בכל רגע מחדש "יש במגורי הורי משהו מן הקדוש. לגעת בהם הוא בגדר חילול הקודש, הפיכתם לטמאים" (עמ` 43) אני מפרקת חיים שלימים, שעד לפני זמן קצר היו חלק חי בתוכי ועכשו, אני דנה אותם לחיות בזכרון בלבד.
 
"הורי נלחמו על מנת לשרוד, ילדי הדור שלאחר רצח העם, כפי שהייתי אני, היו צריכים להאבק על מנת לחיות בעבור עצמם. על מנת לחיות את ההסטוריה שלך עצמך היה צורך להחלץ את עצמך מן המַּגְמָה הלא מובחנת, הלוחצת, של הזכרון אחוז הטראומה שלהם" (עמ` 48) "העבודה" הזאת בתוך הבית של ההורים היא "אנליזה עצמית אין סופית" אתה חייב לנתק עצמך מהוריך כדי להיות מסוגל לעמוד במשימה הזו.
"בין מלנכוליה למרירות, בין עצבות לכאב, בין הכרת תודה ליאוש, חשבתי שהיה לי מזל לראות את הורי מזדקנים ולרשת חפצים שדיברו אלי על אודותיהם" (עמ` 50) חפצים, הרבה מידי חפצים. תסמונת האגירה שאופיינית כל כך לבני הדור הראשון, שלא מסוגלים להפרד מדבר, בגלל הפרידה הטראומטית שנכפתה עליהם, היתה כאבן ריחיים על צוארי. אני הייתי צריכה עכשו להחליט, לשבט או לחסד…
"כשחזרתי מביתם, עמוסה בשקיות, במזוודות… התיישבתי אל שולחן הכתיבה וכתבתי בחטף כמה שורות… רגשות שקשה לבטא בקול רם: בין כאב לשחרור" (עמ` 62)
אני מוצאת את עצמי שואלת, מי זאת אני ומי זאת היא בתוך הספר. הדמות שלי חוזרת שוב ושוב אלי מתוך הסופרת.
 
"הוא שיווה לסיפורים שלו גוון של הומור ושל הרפתקה שהפך אותם בעיני למסעירים יותר מאשר מבעיטים. הוא שתק את הפחד, את הרעב, את ההשפלה" (עמ`65) על מי היא מספרת? על אבי או אביה… אני תוהה לרגע ביני לביני.
 
"יכולתי לתאר את נסיעותיהם בעולם, את החופשות שלהם… יומנים שנערמו במהלך הזמן, מסלולי נסיעה במכונית, חשבונות מסעדה או מלון… עלונים תיירותיים, מפות ערים…" (עמ` 73) כל יומני הנסיעות של אימי עדין עימי, בשפה ההולנדית, בכתב בלתי קראי עבורי, לא יכולתי לזרוק. אני עדין לא יכולה לזרוק, את אותם כרטיסי טיסה מצורפים, חשבוניות של קניות ומפות. לא מצליחה לזרוק את פיסות חייהם אלו – אולי ילדי יצליחו בבוא היום, כשיקבלו זאת בירושה ממני…
 
"בינות לניירות שאספו ושמרו על מנת להעבירם אלי נמצא מכתב של הצלב האדום ההולנדי שהודיע לאבי ב – 10 לנובמבר 1949, שאימו… נתפסה בהולנד וגורשה לאושוויץ… "משום שרוב המגורשים הומתו מיד בגז [vergas בהולנדית] ונשרפו במשרפות [gecremeerd
]" כתב מנהל הצלב האדום "ההולנדי, גברת רוזה וידינסקי-פלם מתה ככל הנראה ב- 5 לנובמבר 1942"
(עמ` 77) אותה הודעה לערך, בשינוי שמות, קיבלה אימי מהצלב האדום בהולנד בתום המלחמה ובה הודעה רשמית על מותם של הוריה וארבעת אחיה.
 
"כמו במוזיאון אופנה, יכולתי לעקוב אחרי גזרת האישה לאורך שנות השישים, הסוונטיז, שנות השמונים… היא שמרה על הכל והזכרונות עלו וצפו, מביאים עמם את זכרון הבושם שלה:  שאנאל 5. בושם של דור האימהות" (עמ` 90)   כך אימי – שהשאירה לי במותה "שאנאל 5" אחד, ואוסף בשמים נוסף. אימי, שפתיחת ארון הבגדים שלה היה מוזיאון ששימר תקופות אופנה. שמלות מבת המצווה שלי, של אחי, החתונות שלנו ועוד.
 
"לחפצים יש נשמה, הרגשתי שמוטל עלי להגן עליהם מפני גורל מחריד מידי… לא יודעת מה לעשות בהם, רוצה בעת ובעונה אחת להפרד ולשמור אותם" (עמ` 102) הרגשה חצויה, הייתי כל הזמן חצויה, רוצה לשמור ולא רוצה, רוצה לשמור ולא יכולה, רוצה לשמור אך בוחרת בכאב להפרד. סכיזופרניה בהתגלמותה.
 
השתדלתי לעשות את העבודה הזו, כמה שיותר מהר, לא למשוך. הרגשתי "שמיציתי את מלאי האנרגיה הריגשית שעמדה לרשותי כדי לסובב את הסכין בפצע הזכרונות" (עמ` 117)
 
בסופו של התהליך הלא פשוט הזה "המתים אינם נעלמים מזכרוננו. אנו יכולים, כרצוננו, להעלותם במחשבה. הם ממשיכים להתקיים בתוכנו. הם, לעומת זאת, אינם יכולים עוד לחשוב עלינו. הדו שיח הוא דמיוני בלבד." (עמ` 39) הם איתי כל הזמן, תמיד, גם כשאני לא מזכירה אותם, גם כשאני לא מדברת עליהם. הם איתי כל הזמן.
 
"אבי ואימי היו טמונים מאותו רגע ואילך בתוכי אין עוד דבר במציאות שיכול לסתור את המראות שנצרתי מהם, את אלה שאמציא, את הזכרונות שאברא מחדש בדרכי שלי, בתוכי. התחושה היתה מורכבת משלווה ומאלימות. הסתכלתי בבני משפחתי, לא היה עוד איש מאחורי, רק לצידי ולפני. תפסתי את מקום הותיקה, זו שניתן לסמוך עליה, זו שבראה את הדור הבא" (עמ` 40)
או במילותי שלי – זו שהיא הבאה בתור,
 אני!
 
 
 
*
איך רוקנתי את בית הורי, לידיה פלם, הוצאת רסלינג
מודעות פרסומת

35 תגובות ל-“איך רוקנתי את בית הורי

  1. שמואל אייל

    מצב טעון מלא זכרונות, קשה
    כאילו להיפרד מהכל, מזכרונות הילדות והנעורים, החברים, המשפחה עולם הולך ונעלם. ורק לאחרונה שמעתי משפט יפה לגבי ניצולי השואה, מישהי אמרה שבעצם הקור השני, אנחנו, ניצולי השואה, ההורים, היו בשואה.כמה שזה נכון.

  2. לא יוכל לעשות זאת
    זו פרידה ממש מעבר ליכולתי

  3. פ נ ל ו פ ה

    עסוקה בלחשוש מזה…
    שואלת את עצמי איך אסכין,

  4. הר הקסמים

    איך רוקנתי את בית הורי
    ספר נהדר, תרגום איום ונורא.

  5. קדחת צהובה

    אימי עסוקה כל הזמן
    בלהודיע לי כמה יקרים לה חפציה וכמה חשוב שאשמור עליהם. בעבר התווכחתי איתה משהו בסגנון "מה אכפת לך מה יקרה כשתמותי" היום אני אומרת לה מה שהיא רוצה לשמוע. אני לא רוצה לתת ערך לחפצים , הלוואי ואוכל לרוקן את ביתי בטרם מותי ולא להשאיר את העול הזה על ילדי. מצידי שהכל ישרף כולל גופתי.

  6. ומה ישאר לילדים שלנו?
    מה ישאר לילדים שלי חוץ מהספרים שלי ומהחומר הממוחשב שאותיר אחרי (בהנחה שלא אשמיד אותו)? העלית בי הירהורים נוגים על עבר ועל עתיד.

  7. אישה ממקום אחר

    בערך באמצע
    הפסקתי לנשום.

  8. מיסתורי הנפש והלב

    כן עול גדול אנחנו מטילים על ילדינו.
    היתי מעדיפה לרוקן את ביתי מכל חפציי,

  9. אופל כחול

    לא קראתי
    ספר זה .מחד נשמע שאוסיף אותו לרשימה המתארכת אצלי .מאידך ,כמי שחווה את היוםיום ,השבועות והחודשים והשנים האחרונות של הקשישים שלי ,המוות תמיד שוכן ,ליד מאחור ,בסביבה .לא בטוחה שאני יכולה כעת לקרוא.

  10. מוזר איך דברים שונים בין משפחות
    אבי לא הרשה לי לקחת כלום מביתם של סבי וסבתי ודודתי זרקה הכל והוא הצטער אחר כך.

  11. איש מול ים

    ולבשתי את פרידתי מחדש

  12. אני
    יכולה להבין למה כ"כ התחברת לספר הזה.

  13. אלה החיים וזה לצערי, לא יחסך מאיש
    הלוואי שאפשר היה לדלג על השלב הזה

  14. כן… גם אני שמעתי את זה
    ויש בזה הרבה

  15. כן התרגום לא משהו
    הוא נכתב בצרפתית, את יודעת את השפה הזו

  16. חיבוק…
    כל כך מבינה אותך.

  17. בהחלט…
    אני הכנתי רשימה, והיתר

  18. תוודעי רק שהם יוכלו לפצח את
    כל הסימאות של המחשב (או שהכל אצלך פתוח?)

  19. אי אפשר להמלט מזה…
    זה יגיע אם תרצי ואם לא

  20. נכון…
    זה לא פשוט

  21. קל להגיד
    קשה לבצע.

  22. תודה יקירה e
    שהתחברת את

  23. שירין…
    את יודעת שאצלי הכל פתוח

  24. נכון…
    אני רוצה לקנות את הספר "אלוהים אחרי אושוויץ" או משהו כזה, ספר פילוסופיה, אבל אני מתלבטת, כי השפה עשויה לפגוע בנושא הזה.

  25. שלי כבר גדולים
    ומכבדים את הפרטיות שלי

  26. הילדות שלי סקרניות מדי.. חחח
    ואולי גם קטנות מדי…

  27. הרוב פתוח
    יש דברים מאוד אישיים שיתכן שבכלל יושמדו 🙂

  28. מזמן לא קראתי ספר
    בצרפתית, אני בספק אם בכלל האצליח אחרי 6-7 שנים שבקושי נגעתי בשפה הזו :-)))

  29. תודה איש e
    המילים שלך תמיד מרגשות כל כך

  30. איזה כייף לך…
    יש משהו מרגש בימוש בדברים משפחתיים מהעבר

  31. כן, ספר חובה לילדות בגילנו…
    לא קל לקרוא אותו

  32. בהחלט
    אבל הייתי כל שקועה בו מבחינה ריגשית

  33. את יודעת, לדעתי
    עדיף לתת הוראות מדויקות

  34. בית זה דומם
    כשהוא מתרוקן מהאנשים שאוהבים לא היתי מיחסת לו משמעות גדולה מדי

  35. זה כל כך קשה
    גם להחליט ממה וגם להפרד מחפצים שהיא גם פרידה מהאנשים שהם היו שייכים להם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s