סיפורה של אמא

 

לפני זמן לא רב כתבה עודג את סיפורו של ריף ילד לקוי למידה שנפל בין הכסאות של מערכת חינוך הדורסת כל ילד שונה, כל ילד שלא מתאים עצמו לשורה. לא חשובה הסיבה.

 

שלושה מתוך ארבעת ילדי לקויי למידה (תורשה מחורבנת!) נלחמתי על הזכות שלהם ללמוד בבית הספר, יום יום . וזה מתיש, מאוד מתיש!

כשילדתי את הבכור שלי, הייתי אמא צעירה, וכמו כולנו, הייתי בטוחה שהילד שלי הוא "נזר הבריאה" ילד מושלם.

עד כיתה א` הכל היה בסדר. בכיתה א` גילתה המורה שהילד כותב את האותיות בדיוק מהכיוון ההפוך. היא השאירה את הילד כמה פעמים מידי שבוע, אחרי שעות הלימודים לשעה נוספת, נתנה לו לתרגל דפים שלימים של אותיות הא`- ב`. להפתעתה שום דבר לא השתנה, לא חשוב כמה מחברות מלאות באותיות הוא כתב. הילד שחווה את ההשארות אחרי הלימודים כעונש, והוא הרי לא עשה שום דבר רע… התחיל מתמלא ברגשות של תיסכול מתמשך.  על שעורי בית בכלל לא היה מה לדבר. איך אפשר לדרוש מילד כל כך קטן להכין שעורי בית אחרי שמילא מחברות שלמות בכתב ידו?! לאט אבל בטוח, הילד "כבש" לעצמו מקום של ילד בעייתי בבית הספר. לא שיעורים, תיסכולים שפרצו החוצה בחמת זעם, והורים שקיבלו כל כמה ימים מכתב והוזעקו לבית הספר הלוך וחזור.

אני כאמא צעירה וחסרת נסיון, מוכרחה לציין שנכנסתי ללחץ, ניסיתי לרצות את המערכת ו"התיישבתי על הילד" בעניין השיעורים ובית הספר ללא סוף. צעד שהיה ככדור שלג ורק ליבה את תחושות התיסכול שלו. בתוך תוכי הבנתי שמשהו לא בסדר, אך לא ידעתי מה בדיוק.. הייתי כל כך צעירה וחסרת נסיון.

הילד נכנס להתקפי עמוק וגרם להרס ממשי בבית. לא איפשרתי לו להרוס את הבית, אבל נתתי לו אפשרות לעשות בחדר שלו מה שהוא רוצה. זו היתה הטריטוריה שלו. ברגע של התקף זעם, שמתי אותו בחדר ושם הוא היה רשאי לעשות מה שעולה על רוחו. פעם אחת הוא שבר את המיטה שלו לרסיסים, לקח לאבא שלו שבוע לתקן אותה. החופש הזה שנתתי לו, בדיעבד, הסתבר כדבר נכון ביותר לעשותו… נתתי לו לגיטימציה להוציא את התיסכול שלו.

בסיום כתה ג` החליטו שהילד מופרע וישלח לכיתת חינוך מיוחד שהיתה בזמנו כיתה לילדים בעייתיים ו"נשירים". רוב הילדים מהכיתות הללו, מצאו את עצמם אחרי שנים מועטות ברחוב.

כאמא לא הסכמתי לקבל עלי את הדין. היה לי ברור שהילד שלי לא "מופרע", שיש לו בעיה כלשהי שלא מאתרים…

החלטתי שאני מעבירה לבית ספר אחר (בזכות פרוטקציה הוא התקבל)
בכיתה ד` הוא "נפל" על מורה נהדרת שאמרה לי להניח לילד, ולתת לה להתמודד איתו לבד. היא ביקשה ממני לא להעיר לו דבר על שעורי בית, על הכתב, על המבחנים… שום דבר.  
בחנוכה היא הזמינה אותי ואמרה שלילד יש בעיה שהיא לא יודעת בדיוק להגדיר, ושלחה אותי ל"ניצן" שהיה אז בחיתוליו (הילד בן 32 היום)
הוא אובחן כלקוי למידה, ומאז…. הפך לחביב המורות בבית הספר – פתאום ידעו איך לגשת אליו!

בתיכון, מלחמה מתמדת. הילד שהיתה לו בעיה עם שפות, קיבל פטור מערבית, אבל מאנגלית לא היו מוכנים לפטור אותו. אי לכך, הלכתי למורה והודעתי לה שאני נותנת לילד שלי "פטור" מאנגלית, הוא קיבל ממני רשות לא להשתתף בשעורים שלה. המערכת השתוללה. אני הייתי "האמא המשוגעת" שנתנה לילד שלה פטור משעורי אנגלית. האמנתי שברגע שיצטרך את השפה, ילמד אותה.
בסוף יא` החליטו להעיף אותו מבית הספר, בגלל שלילי יחיד באנגלית. אין בגרות בלי אנגלית כידוע, זה מוריד את אחוזי ההצלחה של בית הספר בבגרויות!

כל הקייץ מלחמת עולם ביחד עם "ניצן" והפיקוח המחוזי לאנגלית… הילד נשאר בבית הספר, סיים יג` במגמת אלקטרוניקה.
התגייס לצוללות, הביא את "הדולפין" הראשונה מגרמניה לארץ. בשלב מסוים החליט שהוא חייב בגרות, כדי להעלות את המשכורת הצבאית – למד לבד לבגרות עם ספרים ללמוד אנגלית בעברית ששלחתי לו  לגרמניה. קיבל 56 עובר!

היום הוא מהנדס, מנהל פרויקט מאוד רציני בצבא… כל חודש טס לארה"ב בענייני העבודה. מנהל מו"מנים עם אנשים בצבא ארה"ב…

ילד שרצו בכתה ד` לשים עליו חותמת מופרע! ולשלוח לרחוב…ילד שאני כאמא שלו, נאלצתי כל שנות למודיו בחינוך הממלכתי, להפוך לדיירת קבועה בבית הספר. להיות "אמא משוגעת" כדי שהילד יצליח לסיים את מערכת החינוך.

זה קשה וזה לא פשוט, וזה מתיש נורא. לא כל אחד מסוגל להמשיך כך בהתמדה ולהלחם נגד המערכת חסרת הרגישות. בוודאי לא אנשים שאין להם גב כלכלי או קשרים חברתיים נכונים (כן, ויטמין P הוא חלק מהעניין, לצערי).

שלושה ילדים כאלה יש לי… אצל השניים האחרים, היו תקופות שחשבתי להרים ידיים… עד ששוב אגרתי כוחות ולא הרפתי.

רק לפני שנה הסתיימה המערכה שלי, כשצעיר בני סיים יב`. 25 שנים של ביקור כמעט שבועי בבית הספר. מודה ומתוודה, שנאתי לעשות את זה.  אני חושבת שאחת הסיבות שאני הפסקתי, בזמנו, א�
� עבודתי בבית הספר… "מורה, מקצוע טוב לאמהות עם ילדים" היתה ההבנה שגם אני מתוך המערכת לא אצליח לשנות אותה.

*

הפסל של דניאלה אמנת – אימהות