פתאום תקפו אותי געגועים לאבא… סיפורו של אבא

 
אבי נולד ברוטרדם שבהולנד כבן למשפחה ציונית מיוחדת במינה.
כבר שם, בבית אבא, דבק בו החיידק הציוני.

המלחמה תפסה אותו בהיותו בן 16, תלמיד בבית הספר.
הוא הפסיק את לימודיו ופנה לעבודה במפעל טקסטיל בעיר.
לאחר שניתנו הוראות על הגבלת חיי היהודים בכל הולנד, החליט אבא לברוח לדרום הולנד, כשהוא מסדר לעצמו תעודות מזויפות שהעידו שהוא לא יהודי. שם, עבד בחווה חקלאית, כשבעלי המקום יודעים שהוא סטודנט שברח מרוטרדם. הוא עבד והתגורר בחווה כשנה וחצי. באחת מהבדיקות השגרתיות שנערכו במקום, נתגלה כי התעודות שלו מזויפות והוא נלקח לבית מעצר.

בבית המעצר (פיכט-vught) היה מפקד שעזר ליהודים, והוא החליף את הסימן שהיה על דלת תא המעצר של אבא, מיהודי לעבריין הממתין למשפט, שאינו יהודי. בבית המעצר שהה אבא כעשרה חודשים. עם החלפת מפקד בית המעצר, נתגלה שאבא הינו יהודי.
הוא נשלח למחנה המעבר ווסטרבורק, במזרח הולנד ומשם לאושוויץ בשנת 1943.

עם בואו לאושוויץ, סיפא אבא כי יש לו ידע בחשמל, והוא נשלח לעבוד כחשמלאי במכרות הפחם (קבוצת Gunthergrube). באחת הפעמים, גרם אבא לקצר רציני, שהשבית את המכרות לכמה ימים. כל ארבעת החשמלאים שעבדו במכרות, נלקחו לחקירה, בה בין היתר עקרו את ציפורניו. עד אחרון ימיו לא חזרה לצמוח הציפורן בקמיצה של ידו ימנית. כמובן, שאיש לא הודה במעשה, והעונש היה מלקות במרכז המחנה לפני כולם, לְמַעַן יִרְאוּ וְיִירָאוּ . כל שלושת החשמלאים האחרים, נשברו מיד עם תחילת קבלת המלקות. אבי, שלא הוציא הגה מפיו לאורך כל זמן המכות (25מלקות), עשה רושם עז ביותר על מפקד המחנה, שהשקיף על הנעשה מחדרו. הוא הוזמן לחדר המפקד, ובתור פרס על עמידתו בעינויים בגבורה, קיבל ממפקד המחנה תפוח. לאחר המקרה, שב אבא לעבודתו במכרות.

בשנת 1944, בעת התקפה אוירית של הרוסים על המחנה, הצליח אבא עם חבר, לברוח מאושוויץ. את ההצלחה הזאת יש לזקוף לעזרה שקיבלו מחבר ללימודים של אבא (גוי שהתנדב לאס אס) בהולנד, שהיה במקום והשאיר את הדלת התא של אבא פתוחה, והחביא להם מדים, במקום מוסכם. הם ברחו ליערות פסיליה שבמערב פולין. משם הצליחו להגיע ליוגוסלביה, דרך צ´כוסלובקיה והונגריה, בהליכה לילית. ביוגוסלביה, הצטרפו לכוחות הפרטיזנים של טיטו. בהמשך, הם עלו לאוניה, עברו את הים האדריאטי והגיעו לבארי שבאיטליה. בבארי נעצרו על ידי הצבא הבריטי ואחרי חקירה קצרה נשלחו למצרים. לאחר חקירה שארכה חודשיים, שוכנעו שהם יהודים הולנדים. הם גויסו לצבא הבריטי. אבא נשלח בחזרה לבארי ושירת בתור קצין קשר של הולנד עם הממשלה הצבאית המקומית. במאי 1945, משנכבשה גרמניה על ידי צבאות הברית חזר אבא להולנד.

את הדרך להולנד עשה על אבא על גבי ג´יפ, כשהוא עובר דרך כל אירופה ההרוסה. עם שובו להולנד, התאחד עם משפחתו ששרדה את המלחמה במחבוא, להוציא את אחותו הבכורה, שניספתה עם בעלה בסוביבור. ב – 1946, גויס אבא לצבא ההולנדי. בסוף שנת 1947 (אוקטובר) פנו לאבא מ"ההגנה" וביקשו אותו להצטרף לאירגון ולעלות ארצה. אבא נענה בחיוב, עלה ארצה באוניה כתייר והצטרף מיד עם בואו ל"הגנה". במלחמת השחרור שירת כחובש ב"גבעתי", השתתף בהגנה על יד מרדכי ובקרבות שונים בפאתי הנגב.
עם תום המלחמה, התגייס אבא לצה"ל ושירת בחיל הרפואה (בספר השמש לא עמד דום, מופיעה תמונה של אבי והאמבולנס הצבאי שלו).


 

בשנת חמישים נסע אבא להולנד לביקור משפחתי, ובלי שליחות ציונית, אי אפשר היה. בעת הרצאה על הארץ בסניף "הציונים הצעירים" ברוטרדם,
פגש אבי את אמא. הם נישאו ושבו יחד לארץ.
הם נעו ונדו במספר מקומות, עד שבשנת 1956, הוצע לו לרדת לבירת חבל לכיש המתפתחת, לקרית גת, ולהיות שם מזכיר קופת חולים. היה בין מקימי וראשוני העיר. שנה לאחר מכן, הוצא לו להיות נהג אמבולנס של החבל,
ולהקים בישוב את תחנת מד"א. הוא הפך במהרה לשם דבר במד"א, כל פעולה בינלאומית או אירגונית בקנה מידה ארצי נפלה עליו. במהרה הפך לאחד מעמודי התווך בעיר ומחוצה לה.
היה למנהל אחראי על כל אזור הדרום, לא היה כמעט איש שלא הכירו. אבא ילד מאות ילדים בקרית גת ובחבל לכיש בדרך לבית החולים. עד אחרית ימי היה מהלך בעיר רואה אנשים שהיו כבר למבוגרים, ומזהה אותם כ"ילדיו".

אבא טיפל בפצועים ונפגעים באירועים שונים:
היה בין ראשוני האמבולנסים שהגיעו למטוס סבנה החטוף, מיד לאחר הפריצה למטוס.
היה אחד ממנהלי מד"א הראשונים שהגיעו ללוד בהתקפת הרצח של קוזו אוקמוטו.
ניהל את כל מערך הפצועים בתאונת האוטובוסים הקשה, ליד קיבוץ מפלסים בשנות השבעים.
היה לאחראי על כל מערך העזרה הראשונה, בצעדת ארבעת הימים.
היה נציג מד"א והאחראי על כל תהליך החזרת השבויים לאחר מלחמת ששת הימים.

בד בבד עם עבודתו, מצא אבא זמן להתנדבות בגופים שונים, כולם למען הקהילה: רוטרי,אגודת איל"ן, אגודת אקי"ם, מע"ש, האגודה למלחמה אלכהול, האגודה למלחמה בסרטן, המועצה למניעת תאונות, היה חבר במל"ח, מתנדב במשמר האזרחי, האגודה למען הקשיש, אותה ניהל בהתנדבות עד שהתדרדר מצבו הבריאותי, ועוד ועוד.

הבית שלנו היה פתוח, היכולת ליצור קשר בלתי אמצאי עם כל אדם באש
הוא אדם, הפכה אותו לסמל ומוסד בעיר ובאזור.
עד אחרון ימיו, ביום חול ומועד, התדפקו אנשים על דלת ביתנו ובקשו את עזרתו ועצתו.

כזה היה אבי,
איש של נתינה למען החברה, כשצרכי החלש בראש מעיינו.

 
*
יתכנו טעויות בסיפור השואה של אבא, עד היום איני יודעת הכל
 
**
בתמונה – אבא, ראשון משמאל
 
 
 
(בכתיבת הרשומה הזו "אשמה" ג`ול)
 
 
מודעות פרסומת

12 תגובות ל-“פתאום תקפו אותי געגועים לאבא… סיפורו של אבא

  1. קדחת צהובה

    התרגשתי עד דמעות
    סיפורי אנשים מרגשים אותי, סיפורי אבות עוד יותר וסיפורי אהבה של אישה שחייה מוקפת באהבה שלמדה לתת מבית , מופלא בעיני.

  2. מרגישים האהבה…
    ילדות של אבא..

  3. אכן ילדה של אבא הייתי ונשארתי…

  4. פ נ ל ו פ ה

    את יודעת רשף יקירתי…
    לקרא איזה תלאות עבר אביך בנעוריו ובבחרותו

  5. אכן…
    זכות גדולה היתה לי לגדול לאבא שכזה

  6. חיי התעשרו
    וילדותי היתה מופלאה

  7. איש מול ים

    האם פלא שמחלצי אבא?
    פעם כשלמדתי לכתוב לא חשוב בשביל מה, נוכחתי או למדוני כבר לא זוכר –

  8. סיפור חיים מרתק ומופלא,
    כתוב ביד רגשה ואוהבת. התרגשתי והוקסמתי. אשרייך שגדלת בצילם של ענקים כאלה.

  9. מאד מאד מרגש

  10. אני באמת מאמינה שהוא היה שייך
    לדור הנפילים

  11. תודה
    כן, כנראה עולים בי געגועים עכשו לכל אלה שאינם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s