בִּשְׁבִילִי

 
כשאני כותבת את הסיפור של הורי, אני עושה את זה רק בשבילי.

לא בשביל אמא שלי, לא בשביל אבא שלי, בשבילי בראש ובראשונה.
בשביל שאני אזכור. כדי  שלא אשכח מאין אני באה ולאן אני הולכת, כדי שהם יישארו איתי.
הערך המוסף של הסיפור שלי/שלהם, שהוא יוכל לעבור לילדי, לנכדי, אם הם ירצו בזאת.

למה אני צריכה לספר את הסיפור עבור אבי?!
אבי בחר לשתוק, אני צריכה לכבד את השתיקה שלו, את הרצון שלו ולא לקחת ממנו את ההחלטה ולספר בשבילו.
לכן, כשאני מספרת את הסיפור שלו, אני מספרת אותו בשבילי, כדי שלא אשכח, בשביל שאדע את עצמי.

אמא שלי בחרה לספר. אבל, היא סיפרה רק את מה שהיא רצתה. את מה שהיה לה נח איתו, מה שלא הכאיב לה, מה שעשה לה טוב. והיא סיפרה וסיפרה וסיפרה. אני לא צריכה לספר אותה, היא עשתה את זה יפה לבד.
כשאני מספרת את הסיפור שלה, זה נעשה עבורי, לסדר אצלי ולי את הדברים, לא בשבילה.
כשאמצא את הדברים שהיא לא סיפרה, אספר אותם, אבל שוב יהא זה בשבילי, ואולי גם בשביל צאצאי, אך בוודאי לא עבורה.
היא את ההחלטות שלה עשתה, היא בחרה מה היא רוצה לספר, אין לי זכות לבוא לספר את מה שהיא לא סיפרה, לעשות את זה, כאילו, עבורה, את זה אני יכולה לעשות רק בעבורי.

אני מספרת אותם ואת עצמי – בשבילי.

11.12.06

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s