יומן מסע

הקדמה
נפגשנו עם המשפחה,

 

היינו במקומות החשובים למורשת המשפחתית שלנו,
עבור הילדים הייתה זו חוויה מרגשת במיוחד, חשתי את החיבור בין הווה ועבר

היה לי קצת חבל שהימים חלפו כל כך מהר,
הספקנו פחות מהמתוכנן
היום מאיר בסביבות תשע בבוקר,
בארבע אחה"צ כבר מחשיך,
ימים קצרים

.
לביחד המשפחתי שלנו הטיול הזה הוסיף המון
היה לנו כייף אמיתי,
החיבור והקירבה המשפחתית קיבלו רובד נוסף.

 

 

רוטרדם

נוסעים לרוטרדם,
מחפשים את הרציף בנמל על שם סבי (אבא של אבי) שאותו הכרתי.
הכיוון מלון ניו יורק… לא מוצאים כלום.
עוצרים איש ברחוב, תוך דקותיים אנחנו שם.
רציף נמל לשעבר הוסב לאזור משרדים, חלקו האחד נושק למים, האחר לבניינים גבוהי קומות.
התרגשות
הנה שלט הרחוב : LOUIS PREGER KADE
הילדים מוציאים מצלמות, מצטלמים מכל זוית אפשרית,
רואים פה גאוות יחידה.
יש שלושה שלטים ברחוב, ליד כל אחד ואחד הם מצטלמים

.
על שום מה זכה סבי לרחוב על שמו בעיר רוטרדם?
סבי היה פעיל בקהילה היהודית ברוטרדם והיה אחד מחברי ההנהגה. הוא ישב במועצה הסוציאלית של הקהילה. הוא עסק בעניינים מאוד לא מקובלים בתקופה ההיא, הוא העלה את בעיית הסמים והאלכהול למרכז הבמה,  והעז לומר שאלה יהיו הבעיות המרכזיות שאיתן תצטרך להתמודד הקהילה בעתיד… היה כנביא ולא יכול היה לשער כמה יצדק.
לסבי כמנהל בית ספר ברוטרדם, היה קשר הדוק עם נוער השוליים, נערי רחוב, אותם ניסה לשקם. מידי שנה כשיצאה המשפחה לחופשת קיץ, צרף אליהם לנופש קבוצת נער�
� רחוב כזו. היה זה נוער שלא ידע מהו נופש, ובזכות סבי ועל חשבונו, זכו נערים אלה למעט אור בחיי היומיום הקשים שלהם
.
על פועלו זה זכה סבי בשנת 1995, בחגיגות 50 השנים לשחרור הולנד מהנאצים, להוקרה.

 

 

אמסטרדם

באמסטרדם היינו שלושה לילות
כבר הייתי שם פעמים רבות,
אך הפעם היה זה שונה.
מטיילים ברחובות ותעלות אמסטרדם,
הילדים נרגשים

אמסטרדם,

חלום שהתגשם

.
שבת בבוקר

 

בית אנה פרנק
הייתי פה לפני חמש עשרה שנים,
המקום נראה שונה לחלוטין, נוסף חלק חדש.
אנחנו הולכים לפי המסלול,
אני הולכת ומחוברת לאימי שהייתה במחבוא בצפון הולנד במלחמה.
היא התחבאה כל המלחמה בעליית גג עם אישה ותינוקת מהעיר שלה,
שלושתן ניצלו, התינוקת חיה היום בקיימבריג´ – אנגליה.
הילדים,
התנתקו ממני,
הלכו בקצב שלהם,
התעכבו בכל עמדה ועמדה,
קראו כל מסמך ומסמך.
גיא לוקח את זיו תחת חסותו ומסביר לו הכל,
הביקור פה מאוד משמעותי להם.
האם מעבר לסיפור האנושי והסמל עומדם דברים נוספים?
עוד לא בררתי

.
המוזיאון ההיסטורי היהודי
אני נכנסת עם שני ילדי הצעירים,
גיא שכבר היה פה החליט לוותר, ולהסתובב בשוק הפשפשים הצמוד.
נכנסים, מתחילים את הסיבוב במסלול הרגיל,
לאחר שתי דקות קוראת לי עדי ואומרת לי:
"
הנה החברה שלך…"
החברה שלי?!
אני מרימה את עיני ועל הקיר אני רואה את תמונתה של הסבתא רבא רבא שלי,
אני המומה… נדהמת ונרגשת, לא יודעת איך להכיל את זה.
רצה לחפש מישהו מהמקום שיסביר את פשר המצאות התמונה במוזיאון,
מדוע? למה נבחרה תמונתה, דווקא, להיתלות בחלק שקשור בחיי היהודים במאה הקודמת?
יום שבת.
איש לא יכול לעזור לי, הממונים אינם,
הספרייה סגורה.
אני נשארת עם השאלות הרבות שיש לי ללא מענה.
המשך הביקור במקום עובר בצילה של החוויה המרגשת שעברתי

.
כמעט אחת, ממהרים למלון,
בשתיים צריך להיות בבית הכנסת לחתונה.

 

החתונה שהיתה הסיבה הרשמית לנסיעה, הייתה מאוד מרגשת ומיוחדת, היה זה שילוב של חתונה אזרחית עם מוטיבים מהמסורת היהודית,
החלה בשתיים בצהרים והסתיימה בחצות

.
אנקהויזן (Enkhuizen)

נוסעים לחפש שורשים במוזיאון הפתוח באנקהויזן, שם שוחזר מפעל המשפחה
.
חורף-קר, המוזיאון סגור.
תחזרו ב-5 לאפריל אומרים לנו

הולכים לחפש את בית הקברות היהודי, לחפש את קברי המשפחה.
בזכותו של הולנדי נחמד, שלקח אותנו למקום וגם הביא את האחראית על המקום לפתוח לנו את השער זכינו בחוויה מיוחדת במינה.
לאחר התסכול הראשוני לנוכח השער הנעול, הגיעה אישה נחמדה ופתחה את שער המקום. השער שופץ רק לאחרונה ונצבע מחדש בכספי הקהילה היהודית.
בפנים שתי חלקות… אחת קברים מלפני 1800 ואחת לאחר שנה זו.
בחלקה הותיקה יותר אין כמעט מצבות (לדברי הגברת יש מפה בארכיון בעיר הסמוכה, אצטרך בפעם הבאה להגיע לשם ולברר אם יש בחלקה זו מבני המשפחה). בחלקה החדשה יותר מצאנו את שמותיהם של רבים מהמשפחה, כל אותם שמות שמופיעים אצלי באילן היוחסין.
איזו התרגשות… הילדים עטים עם המצלמה ומצלמים מצבה מצבה… גשם זלעפות יורד, אנחנו נרטבים עד לשד עצמותינו, אך שום דבר לא מרתיע אותם… די חשוך כבר, מקווה שנצליח לראות בברור את השמות על המצבות

 

בנתיים, אני משוחחת עם האחראית על המקום… הגברת היא מקור אינפורמציה בלתי נדלה על המשפחה ועל היסטוריה המקומית. היא יודעת פרטים על בני דודים רחוקים שעדין חיים היום… באמריקה.
עמדנו ודיברנו ודיברנו ודיברנו בגשם ונרטבנו, היא מספרת לי שהמפעל המשפחתי המקורי עדין עומד על תילו במרחק לא רב משם. היא לקחת אותנו לראותו, היום הוא משמש כאורווה לסוסים… הוא עדין שם שמור להפליא, בצורה מפתיעה. התרגשות
אחר התרגשות והילדים שותפים להתרגשות ומצלמים ומצלמים

הגשם וקוצר הזמן, מאלצים אותנו להיפרד מהגברת הנחמדה, שלא שכחה לתת לי כרטיס ביקור שלה והבטיחה לחפש לי עוד אינפורמציה על המשפחה. קבענו להיפגש בפעם הבאה שאהיה בהולנד.

 

ווסטרבורק

יצאנו מאוחר מהבית, קר.
מגיעים לווסטרבורק שבלב חבל דרנטה (DRENTE) שבהולנד,
נכנסים למוזיאון, תערוכה שמתארת את חיי היהודים במחנה בטרם יצאו לכיוון מזרח… מצמרר.
מבקשים לברר פרטים על המשפחה, מוצאים עבורנו את שמות המשפחה של אימי ושל אבי… מקבלים את הרשימות.

מצאתי את התאריך המדויק בו יצא אבי לאושוויץ משם: 9.1.1944
עבורי זה היה גילוי, אבא לא הרבה לספר פרטים.
הם לא הסכימו לצלם לי את הרשימה הזו, יש בה עדין אנשים חיים.
הילדים צילמו את השם של אבי מתוך הרשימה.
הם עסוקים שם כרגע במפעל של הצמדת פנים לשמות.
ביקשו ממני לשלוח אליהם תמונות של המשפחה,
באמת הגיע הזמן שאלה יפסיקו להיות רק שמות

!
לאחר הביקור בתוך המוזיאון יצאנו לביקור בשטח הפתוח… היה קר.
זה בצפון מזרח הולנד, כמעט הכל קפוא שםבעונה זו.
שרידי המחנה עדין במקום,
הרמפות, הבית של מפקד המחנה, ביתנים
יש במקום אתר הנצחה ובו אבן זיכרון לכל מי שיצא משם ולא חזר, כולל הצוענים להם ישנה להבה על הנר במקום מגן דוד… 106 אלף אבנים, המסודרות לפי המחוזות של הולנד, כל מחוז ומספר הנספים בו

.
מסילת הברזל עליה נסעו יום יום רבבות היהודים אל סופם , עוצבה ליד זיכרון, הפסים עולים אל השמים!!!!

 

 

אפינגדם

כבר מחשיך, קור אימים ואנחנו מגיעים לעיר מגוריה של אימי.
בדרך כל המים בתעלות קפואים, קרח על הכבישים והשבילים… אלה התעלות עליהן החליקה אמא בילדותה.

בית אמא מואר, משפחת הכומר הגרה שם כעת אוכלת.
האנדרטה עומדת קפואה,  השמות הכל כך מוכרים עליה.
מדליקים חמישה נרות נשמה,
הרוח מכבה, מנסים שוב ושוב – מרימים ידיים.
מצט�
�מים… קרח מסביב, קר

.
הגברת כומר פותחת לנו את בית הכנסת של סבא, נכנסים פנימה, הכל שמור ומבריק, כאילו רק אתמול עמד סבא על הבמה והתפלל עם כל הקהילה. אני יכולה לראות את אמא ואחיותיה יושבות למעלה בעזרת הנשים, מביטות אליו למטה בציפיה שירים עיניו אליהן. מצטלמים…

 

כל פעם שאני פה אני רואה משהו חדש… הנה עיטורים על העמודים האחוריים שלא ראיתי לפני כן.
אני והגברת כומר כבר חברות ותיקות… אני חוזרת לשם כל כמה שנים.
הגברת רואה את הנרות הכבויים, לוקחת אותם ומבטיחה להדליקם ליד האנדרטה לכשתחלש הרוח

.
לילדי הצעירים זו הפעם הראשונה פה, הם מצטלמים מכל זוית אפשרית,  אני ובני הבוגר כבר מבקרים ותיקים
ההתרגשות הפעם שונה, התרגשות של ביקור עם הילדים… כן, אנחנו פה כולנו למרות שמישהו רצה שלא נהיה.

 

באוויר תחושה של המשכיות, בגרון תחושה חזקה של מחנק .

איך חשים המשכיות? אל תשאלו אותי, אבל כך הרגשתי

.
הולכים לחפש את בית העלמין היהודי… כבר חושך והקור עומד על מינוס שלוש מעלות. לא מתיאשים וגם מוצאים. בית העלמין סגור, בשעה כזו כבר אי אפשר למצוא איש שיעזור לנו.
אין ברירה ממשיכים בדרך, בית העלמין יחכה לי בביקור הבא.

 

לרחוב על שמו של סבא כבר לא הספקנו להגיע,  גם אותו השארנו לפעם הבאה

.
חוזרים לרכב, נוסעים חזרה לבן דודי, עוברים דרך גרמניה…

 

דממה באוטו, איש איש עם מחשבותיו,
עייפים ומותשים מהתרגשויות היום

.
תם ולא נשלם

דצמבר ‏2002

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“יומן מסע

  1. תודה (-:

  2. סלט ירקות טרי

    מרגש מאוד!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s